בתחילת השבוע, למי שפיספס, התחולל כאן ראש-השנה. אחרי שסיימנו לשלוח ברכות שנה-טובה בדוא"ל, ולמחוק את הברכות שנשלחו אלינו, התחלנו לאכול. למעשה, בעת קריאת שורות אלו, אני עדיין עסוק בלעיסת הקינוח (המדהים, יש לומר) שהכינה חמותי.
האוכל הוא נדבך חשוב בהתנהגות האנושית. יש לשער שבמידה מסויימת זה נובע מהעובדה שבלי כמות מתאימה של אוכל קשה לשרוד, ובלי כמות קצת יותר גדולה, קשה לחגוג.
הקשר בין חגיגה לאוכל הוא קשר מוזר. בעבר, כשפעולת הצייד והליקוט היתה מתבצעת בטבע, ובלי מזגן וכריזה על מבצעים, היתה באמת סיבה לחגוג בכל פעם שהמקרר היה מלא. לכבוד החיה המתה והצמחים הטריים היו כל הילדים שרים ורוקדים, וכל הנשים מעניקות את הכבוד הראוי לגברים, על כך שהם הרגו את החיה ולא אותן. החגיגה היתה נמשכת לילה שלם, ולפעמים שניים, ואפילו לא היה צריך לעמוד בשני הלילות בפקקים בדרך לחמותך, כי היא גרה איתך באותה מערה.
למוח האנושי יש דרכים קצת מעוותות ליצור הקשרים בין דברים. אנחנו חושבים שרכב משפחתי מעניק לנו חופש, שבית פרטי עם משכנתא הוא עצמאות כלכלית, ושאם אנחנו עוקבים אחרי בר רפאלי בטוויטר אז היא תאכל גם איתנו פלאפל. בעקבות צורת החשיבה הזאת, ובהיעדר ספונסר מתאים למחקר המדעי שיוכיח משהו אחר, התחלנו לחשוב שהחגיגה היא הסיבה לסעודה, ולא להיפך.
מכאן הדברים רק התדרדרו. תאגידים מתוחכמים המציאו לנו חגים, מועדים, ואף דתות שלמות - רק כדי שנצרוך את האוכל שלהם. נשים המציאו את מוסד הנישואין רק כדי לגרור אותנו לאירוע ה"טעימות", שבו אוכלים לשובע חמש מנות עיקריות, ולקינוח גם את האשליה שבחרנו באופן חופשי עצמאי ומקורי את האנטריקוט והדבר-הזה-בתוך-בצק-פילו. גברים, מצדם, תרמו לעניין את המצאת המזון המהיר, כי עוד מעט מתחיל משחק של ברצלונה.
וכאן אני מגיע לעיקר. בסוף כל התהליך הזה מצאה את עצמה האנושות מאוד מאושרת ומתוחכמת, אבל גם מאוד שמנה. אז נכון שאומרים שבמאות הקודמות אידאל היופי הנשי היה גוף שמנמן, אבל למען ההגינות צריך לזכור שאז עדיין לא המציאו את שיטת הנקודות של שומרי משקל, ובר רפאלי עדיין לא נולדה.
זה לא סוד שהעולם המודרני, זה שאנחנו אוהבים לקרוא לו "מערבי" תוך אימוץ מבט מלא כמיהה וגאווה, מענה אותנו במסר כפול: מצד אחד מעודדים אותנו בפרסומות לחגוג, לצרוך ולאכול - ומצד שני בין הפרסומות מציגים לנו את נטלי דדון מקפצת בביקיני.
הפתרון שנמצא לסוגיה הזאת נקרא "דיאטה".
העניין עם דיאטה הוא קצת מוזר. הרעיון העמוק כאן הוא לעבור תהליך שבו האוכל לא יהיה מרכז העניין בחיים. לצורך המטרה הנעלה הזאת אנחנו סופרים קלוריות בכל ביס, מחשבים אחוזי שומן-טרנס, רושמים באדיקות תפריטים, מבזבזים פי 1.6 זמן ופי 5.8 כסף כדי למצוא מצרכים קלים ודלים - ובאופן כללי מוצאים את עצמנו מקדישים דווקא הרבה יותר תשומת לב למה שאנחנו אוכלים.
בכלל, הבעיה הטראגית עם דיאטה היא שצריך להתעסק בה, ושהחיים כל הזמן מפריעים לזה. בכל שבוע יש פתאום יום-הולדת למישהו, שמחה משפחתית, או סתם חג יהודי שמצוותו העיקרית היא סעודה עד-דלא-ידע. עולם הלחם הקל והדבש הדל מתנגש בכל יום בעולם האמיתי - זה שבו אנשים מסביב תוקעים פתאום המבורגר עם קצפת ומזמינים את כולם ליפול איתם לבור השומן - כי לא נעים ליפול לבד.
לעשות דיאטה זה דבר מאוד מאוד קשה. זה אפילו יותר קשה מלהפחית במשקל. כי הבעיה בתהליך הזה, של להפסיק לחשוב באופן שמן, היא שלא מספיק שאתה עושה אותו – אתה תלוי בהרבה אנשים אחרים, שישמחו לחרב לך אותו כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמם. אני עצמי נחשב רזה מגיל 5, ועדיין לא ממש הצלחתי. עדיין לא הכרתי אישה שלא חשבה שיש לה כמה קילוגרמים מיותרים, או סתם ישבן מרופד מדי, ועדיין לא פגשתי גבר שלא נעץ עיניים במשמניה של כל עוברת אורח, או חמור מזה – הצהיר ש"הוא אוהב שמנות".
כי הביטוי הזה, "אני אוהב שמנות" – מילא שיש גברים שחושבים שזה משפט כובש. הצרה הגדולה יותר היא שיש נשים שבאמת חושבות שזה מחמיא. אשה לא צריכה לחפש מישהו ש"אוהב שמנות", אלא מישהו שאוהב אותה - עם כל מה שיש לה להציע, ולא רק עם מבנה הגוף. והמבט הזה, שלא קיים כשאנחנו רואים את שאר הווריאציות הגופניות שיש לאנושות, הוא כל-כך מדבק, עד שהוא מצליח להדביק אפילו חפצים דוממים – כמו הראי שעל הקיר.
ממרחק הזמן, הכשלון שנחלה שיטת הדיאטה שהמצאתי, עם כמה שהיתה מהפכנית ומקורית, לא היה רק שיווקי (מהחוברת המהודרת הודפס רק עותק אחד). הכשלון העיקרי היה במחשבה שהשמנה היא בעייתו הבלעדית של השמן, ושרק הוא צריך להשיל מעליו את משקל המחשבות השגויות וההרגלים הלא-בריאים. היום אני יודע שזה רק חלק מהאמת. כי אם דיאטה היא בעיקרה שינוי הרגלים, אז גם אלה שעומדים מסביב ונועצים אצבעות צריכים לעשות אותה.
האוכל הוא נדבך חשוב בהתנהגות האנושית. יש לשער שבמידה מסויימת זה נובע מהעובדה שבלי כמות מתאימה של אוכל קשה לשרוד, ובלי כמות קצת יותר גדולה, קשה לחגוג.
הקשר בין חגיגה לאוכל הוא קשר מוזר. בעבר, כשפעולת הצייד והליקוט היתה מתבצעת בטבע, ובלי מזגן וכריזה על מבצעים, היתה באמת סיבה לחגוג בכל פעם שהמקרר היה מלא. לכבוד החיה המתה והצמחים הטריים היו כל הילדים שרים ורוקדים, וכל הנשים מעניקות את הכבוד הראוי לגברים, על כך שהם הרגו את החיה ולא אותן. החגיגה היתה נמשכת לילה שלם, ולפעמים שניים, ואפילו לא היה צריך לעמוד בשני הלילות בפקקים בדרך לחמותך, כי היא גרה איתך באותה מערה.
למוח האנושי יש דרכים קצת מעוותות ליצור הקשרים בין דברים. אנחנו חושבים שרכב משפחתי מעניק לנו חופש, שבית פרטי עם משכנתא הוא עצמאות כלכלית, ושאם אנחנו עוקבים אחרי בר רפאלי בטוויטר אז היא תאכל גם איתנו פלאפל. בעקבות צורת החשיבה הזאת, ובהיעדר ספונסר מתאים למחקר המדעי שיוכיח משהו אחר, התחלנו לחשוב שהחגיגה היא הסיבה לסעודה, ולא להיפך.
מכאן הדברים רק התדרדרו. תאגידים מתוחכמים המציאו לנו חגים, מועדים, ואף דתות שלמות - רק כדי שנצרוך את האוכל שלהם. נשים המציאו את מוסד הנישואין רק כדי לגרור אותנו לאירוע ה"טעימות", שבו אוכלים לשובע חמש מנות עיקריות, ולקינוח גם את האשליה שבחרנו באופן חופשי עצמאי ומקורי את האנטריקוט והדבר-הזה-בתוך-בצק-פילו. גברים, מצדם, תרמו לעניין את המצאת המזון המהיר, כי עוד מעט מתחיל משחק של ברצלונה.
וכאן אני מגיע לעיקר. בסוף כל התהליך הזה מצאה את עצמה האנושות מאוד מאושרת ומתוחכמת, אבל גם מאוד שמנה. אז נכון שאומרים שבמאות הקודמות אידאל היופי הנשי היה גוף שמנמן, אבל למען ההגינות צריך לזכור שאז עדיין לא המציאו את שיטת הנקודות של שומרי משקל, ובר רפאלי עדיין לא נולדה.
זה לא סוד שהעולם המודרני, זה שאנחנו אוהבים לקרוא לו "מערבי" תוך אימוץ מבט מלא כמיהה וגאווה, מענה אותנו במסר כפול: מצד אחד מעודדים אותנו בפרסומות לחגוג, לצרוך ולאכול - ומצד שני בין הפרסומות מציגים לנו את נטלי דדון מקפצת בביקיני.
הפתרון שנמצא לסוגיה הזאת נקרא "דיאטה".
בכלל, הבעיה הטראגית עם דיאטה היא שצריך להתעסק בה, ושהחיים כל הזמן מפריעים לזה. בכל שבוע יש פתאום יום-הולדת למישהו, שמחה משפחתית, או סתם חג יהודי שמצוותו העיקרית היא סעודה עד-דלא-ידע. עולם הלחם הקל והדבש הדל מתנגש בכל יום בעולם האמיתי - זה שבו אנשים מסביב תוקעים פתאום המבורגר עם קצפת ומזמינים את כולם ליפול איתם לבור השומן - כי לא נעים ליפול לבד.
לעשות דיאטה זה דבר מאוד מאוד קשה. זה אפילו יותר קשה מלהפחית במשקל. כי הבעיה בתהליך הזה, של להפסיק לחשוב באופן שמן, היא שלא מספיק שאתה עושה אותו – אתה תלוי בהרבה אנשים אחרים, שישמחו לחרב לך אותו כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמם. אני עצמי נחשב רזה מגיל 5, ועדיין לא ממש הצלחתי. עדיין לא הכרתי אישה שלא חשבה שיש לה כמה קילוגרמים מיותרים, או סתם ישבן מרופד מדי, ועדיין לא פגשתי גבר שלא נעץ עיניים במשמניה של כל עוברת אורח, או חמור מזה – הצהיר ש"הוא אוהב שמנות".
כי הביטוי הזה, "אני אוהב שמנות" – מילא שיש גברים שחושבים שזה משפט כובש. הצרה הגדולה יותר היא שיש נשים שבאמת חושבות שזה מחמיא. אשה לא צריכה לחפש מישהו ש"אוהב שמנות", אלא מישהו שאוהב אותה - עם כל מה שיש לה להציע, ולא רק עם מבנה הגוף. והמבט הזה, שלא קיים כשאנחנו רואים את שאר הווריאציות הגופניות שיש לאנושות, הוא כל-כך מדבק, עד שהוא מצליח להדביק אפילו חפצים דוממים – כמו הראי שעל הקיר.
ממרחק הזמן, הכשלון שנחלה שיטת הדיאטה שהמצאתי, עם כמה שהיתה מהפכנית ומקורית, לא היה רק שיווקי (מהחוברת המהודרת הודפס רק עותק אחד). הכשלון העיקרי היה במחשבה שהשמנה היא בעייתו הבלעדית של השמן, ושרק הוא צריך להשיל מעליו את משקל המחשבות השגויות וההרגלים הלא-בריאים. היום אני יודע שזה רק חלק מהאמת. כי אם דיאטה היא בעיקרה שינוי הרגלים, אז גם אלה שעומדים מסביב ונועצים אצבעות צריכים לעשות אותה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה