על הוידוי

(נכתב בערב יום הכיפורים, ה'תשע"ג, פורסם במוצאו)

אמא שלי מספרת, שכשהיתה ילדה היא זוכרת איך בכל שנה, בעשרת ימי-תשובה, היו עוברים ברחוב וקוראים לאבא שלה לפנות בוקר. כמעט מתוך חלום, היא היתה שומעת את הקריאות "סליחות, ראובן, סליחות!", ובהמשך גם את קולות התפילה מבעד לקיר שהפריד בין הבית שלהם לבית הכנסת.
לא זכיתי להכיר את סבא שלי – סבא ראובן שעל-שמו קראו לי – אבל הסיפורים האלה של אמא שלי מהדהדים בראש שלי בכל שנה, כאילו הם קוראים לי. "סליחות, ראובן, סליחות!".

אני מתייחס ברצינות ליום-הכיפורים, כי מצד אחד אין לי את היכולת לוותר על החשיבה "איפה טעיתי", ומצד שני אין לי את היכולת לחשוב כך כל הזמן. לחשוב "איפה אני הייתי לא בסדר" זה משהו שמנוגד לטבע האנושי. היצר ההישרדותי דואג שנשאל רק איפה האחר טועה. תמיד לא מבינים אותי, ואני אף פעם לא שוגה בדברי. תמיד מתנגדים לי, ואף פעם לא אני צריך לשנות את הדרך. כן, וידוי תמידי הוא משתק ולא מאפשר לחיות, לדבר וליצור – אבל אני לא יכול גם לומר שצדיק אני ולא חטאתי. חטאתי.

כל-כך קל לחטוא, וכל-כך קשה להודות בכך ולהתנצל. כל-כך קל לברוח מהרגשת האשמה, וכל-כך קל להתייהר. אנחנו מתמקדים בכמה היינו טובים רק כי זה נוח לנו, אבל החטאים הכי גדולים שלנו הם דווקא אלה הקטנים, שחומקים מתחת למכ"ם. לפעמים מספיקה העוויית פנים, לפעמים מספיק מבט קטן, לפעמים אפילו מחשבה. לפעמים תיוג רגעי ושטחי של אנשים, לפעמים הסיפור שאני ממציא כשאני רואה אותם, יותר כדי לומר משהו על עצמי מאשר עליהם – להשתמש באמפתיה קרה כלפיהם, רק כדי לאהוב את עצמי באמצעותם.

והנה גם עכשיו, בכתיבת שורות אלו, האצבעות מחליקות בנוחות ל"אנחנו", במקום ל"אני". לכללי, במקום לפרטי. יש ערך לכללי, אבל רק אם אני מעז ללמוד ממנו על עצמי. לא כתירוץ וכבריחה, כששוב איזה "הם" הם הבעיה שסוחפת גם אותי.

בקריאה זהירה ואיטית – ולא כמו שנהוג בבית-הכנסת – אפשר למצוא את כל החטאים הקטנים, המוכחשים והמודחקים האלה בוידוי הקטן ובוידוי הגדול. הוידוי הזה של יום-הכיפורים הוא אחד הטקסטים הכי קשים לקריאה. לא בגלל המילים, אלא בגלל המשמעות הפרטית והאישית שלהם. בגלל שהוידוי יכול להציף עבורנו את כל מה שאנחנו יודעים להדחיק ולהסתיר מעצמנו כל השנה. לכן קריאת הוידוי צריכה להיות איטית ומסורבלת. לא כנגד השעון, ולא כנגד הקהל. אחרת היא עוד בריחה. כשאני קורא, אני חושב על כך סעיף ומנסה להיזכר ולהחיות אותו בתמונות.

הגבול בין זלזול לקנאה הוא דק, בדיוק כמו הגבול בין אמפתיה להתנשאות. הגבול הזה הוא הענווה, ההודאה, ההכרה והמודעות העצמית. אבל הוידוי הוא רק השלב הראשון בתהליך. בלי ההכרה והמודעות אי-אפשר להשתפר, אבל ההכרה והמודעות כשלעצמן רק משרתות את החטא. כי כשכל-כך קשה לנו להודות בטעות, ההודאה הופכת כבר לשירות של אותו אגו שטעה. בכל וידוי וצחצוח עצמי מסתתר גם מניע אישי ואגואיסטי. להגיד "הנה, אני יותר טוב", כאילו זאת המטרה - להגיד ולהרגיש, במקום המטרה האמיתית - להיות.

זאת המלחמה התמידית בין הגורל הפרטי הזה, לשרוד דרך המחשבה שאנחנו יותר טובים מהאחר, לבין הייעוד הכללי ההוא, לשאוף למעלות מוסריות וחברתיות גבוהות יותר. זה המלכוד האינסופי שדיברו עליו החכמים. והוא יכול לייאש, אבל גם גילוי מדעי שחושף חידות חדשות יכול לייאש, והנה – הוא רק מדרבן אותנו להמשיך לחפש את התשובות המלאות והכנות.