בשבוע שעבר החלפנו את המכונית. התלבטנו די הרבה בקשר למכונית החדשה – בכל זאת מדובר במערכת יחסים, מחוייבות ארוכת טווח, ופרידה נרגשת ובלתי-נמנעת ממכונית שאשתי קראה לה בשם-חיבה וידעה למצוא אותה יחסית בקלות בחניונים צפופים.
אחרי שקראתי את כל הכתבות והסקירות המלומדות במגזינים, ולמדתי שיגואר היא עדיין מכונית יקרה, עברתי להשוות פרמטרים כמו צריכת דלק, כריות אוויר, והמדד החשוב ביותר: גודל תא-מטען ביחס לגודל עגלת התינוקת. אשתי, מצדה, היתה יותר מוטרדת מהשאלה מה זה לעזאזל צבע ברונזה, והאם הוא יהלום את צבע הלק שלה.
עוד משהו חשוב שניסיתי לבדוק, אבל היה לי קצת קשה דרך הכתבות בעיתונים (ועוד יותר קשה להודות בכך שאני מתעניין בזה) הוא הצליל של המנוע, כפי שהוא נשמע בתוך תא הנוסעים. לא הרבה יודעים, אבל יצרני מכוניות משקיעים המון כסף ביצירת אפקט אקוסטי מתאים, שיאפשר לך לדמיין שאתה בפרארי גם כשעל ההגה כתוב "יונדאי". יש אפילו יצרנים שמשדרים אפקט קולי של מנוע דרך הרמקולים של הרדיו, שזה ממש חולני וגאוני בו-זמנית. בסופו של דבר מצאנו מכונית שענתה על כל הציפיות: נוחות נסיעה בינונית (מרגישה את הכביש היטב!), צבע שאף אחד לא יעז לבחור (מראה ייחודי!), ותא מטען קטן מדי (קומפקטית וחסכונית!) – אבל היי, המראות מתקפלות לבד, וזה מגניב.
אני זוכר את המכונית הראשונה שלי. צעדתי, קצת חושש, עם 7,000 ש"ח במזומן בכיס, ויצאתי מאיזה בית בחולון עם סיטרואן ויזה, עדיין חושש – והפעם בגלל הנקישות המוזרות של הקלאץ'. אהבתי אותה ודאגתי לה, והיא בתמורה קיבלה בהבנה ובשתיקה את זה שחזרנו הביתה לפעמים על-גבי גרר.
כאות הערכה לתרומה של הסוזוקי להצלחה שלי עם נשים, הענקתי לו את התואר "הג'יפ", והוא לא התווכח – בעיקר כי לא באמת דרשתי ממנו להיות ג'יפ. נסעתי על שבילי כורכר ודמיינתי שאני חוצה סלעי בזלת, דילגתי על שלוליות חורף ליד הבית ודמיינתי שאני צולח נהרות שוצפים, ונסעתי לפאבים בתל-אביב ודמיינתי שאני חוזר הביתה עם מישהי שבעיניה אני קשוח, בלתי מתפשר, ספורטיבי וסקסי.
אבל החיים יותר דומים לשביל כורכר, וכשאתה מתחתן אתה מבין שנשים מעדיפות לנהוג על מכונית קטנה עם שם-חיבה, למלא אותה בבובות חמודות, ולהרכיב על המושב שלה סל-קל.
וככה נשאר הג'יפ שלי בודד ועצוב. מבין בהדרגה שהוא רק "האוטו השני", ואפילו רעש המנוע המשתדל שלו לא יכול להתחרות בבכי של התינוקת שמציף את החלל. לרגע הוא שמח כשהוא ראה שמכרנו את המכונית הקטנה עם הבובות, אבל כשהוא ראה את המכונית החדשה הוא קיפל בשקט את המראות שלו (ידנית), והשלים עם גורלו.
אני מודה שאני קצת שמרן, ולא אוהב מכוניות גדולות ומשוכללות. מכונית צריכה בעיקר להביא אותך מנקודה א' לנקודה ב', גם אם א' ו-ב' הם רק גבעתיים וכפר-סבא. בכלל, מבחינתי התכונה הכי חשובה במכונית היא שלא יחדרו אליה מי הגשמים. את כל השאר עושה הדמיון ואפקט צליל המנוע הרבה יותר טוב מכל רמת איבזור משודרגת.
ועכשיו רק נשאר לי למצוא מישהו שחושב כמוני, וירצה לקנות ממני את הג'יפ סוזוקי שלי, ולהשאיר לי ממנו רק את הזכרונות הנעימים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה