יום חמישי, 11 באוקטובר 2012

מלצר, יש אפרסק ביין שלי


בערב שמחת תורה כינסתי את אשתי ואת התינוקת, ועשינו קידוש עם יין מאוד נחשב ויקר. האמת היא שלא הייתי בטוח שהיין הזה מותר לקידוש, ומיד במוצאי החג התקשרתי לגיסי הדתי מצד אשתי כדי לשאול אותו האם הוא בטוח שטעם רע של יין פטישים הוא לא חלק מהותי מהמצווה.

בדיעבד הוא אישר לי את המעשה, אבל מצד שני נזכרתי פתאום שהוא קצת משוחד, כי הוא זה שהביא לי את היין היקר והאיכותי הזה מלכתחילה. אני והוא נוהגים מדי פעם להחליף רשמים על יינות טובים, לאמץ פרצופים מלאי חשיבות, ולדבר בשפת הייננים שלא אצטט כאן מפאת הבושה.

בכלל, אני מוצא את עצמי מוקף באניני-טעם, שמסבירים לי שוב ושוב את ההבדל בין קברנה של מרגלות הרי-ירושלים למרלו של מורדות המכולת בגבעתיים. מסתבר שבזמן שהייתי עסוק בסתם להנות, אנשים פיתחו לעצמם תחביבים מוזרים כמו למצוא ביין טעמי אדמה, וניל ושמץ של אפרסק, ולגחך בנימוס כשאני אומר להם שאת היין עושים מענבים, ושאם הייתי רוצה טעם של אפרסק הייתי קונה ארטיק.

אלא ששמץ האפרסק הזה לא מוכן להניח לי גם כשאני מנסה להרגע מכל העניין עם כוס קפה. לגיסי החילוני מצד אחותי יש מכונת קפה עם קפסולות יפות בכל מיני צבעים. לפי הקטלוג, אני יכול לבחור שם בין ניחוח דגנים מודגש, לבין זר ניחוחות פירותיים. אבל בכל פעם שאני מנסה להיראות מבין, לאמץ את קמט האנינות במצח ולבחור צבע אחר, איכשהו (לשמחתי הרבה) תמיד יוצא לי טעם של קפה.

אבל כדי להיות אנין-טעם זה לא באמת משנה אם מדובר באספרסו צבעוני או בקפה פועלים טורקי. זה תמיד המתכון המנצח בארוחת החיים שלנו: אנחנו מערבבים את העובדות עם סיפורים יפים, מסננים החוצה את מה שלא מתאים, ומתבלים קצת בהגזמות ובמשאלות-לב. התבשיל שאמור לצאת מכל זה הוא קצת הערכה ואהבה מהסביבה, ואם אין לנו סביבה, אז לפחות מעצמנו. אנשים רוצים להיות "מבינים" במשהו ולהיות שייכים למועדון הקטן והמיוחד של אלה שמבינים במשהו הזה ויודעים לדבר בשפה הסודית של הקטלוגים והמגזינים. ומה שיפה זה שאפשר להיות אנין ומבין בכל דבר: יין, קפה, גיטרה, או עפיפונים – למרות שמישהו שמבין ואנין בענייני עפיפונים לא הייתי רוצה בתור גיס.

כשאני חושב על זה אחרי עוד כוסית מהיין הנפלא ההוא, אין בעצם הבדל בין אנשים שמסוגלים לא להרגיש מגוכחים כשהם מהנהנים במסעדה בטקס הקטן שבו המלצר נותן להם לטעום את היין, לבין זה שאני כותב עכשיו ברוח אנתרופולוגית שכל העניין הזה הוא משל לחיים שלנו, שלא לומר מושל בחיים שלנו. יכול להיות שאני מאמץ את העמדה הזאת פשוט כי אני אנין בתחום העמדות. וזה לא שלא ניסיתי להיות אנין בדברים אחרים: אני אוהב גם יין וקפה, אבל פשוט לא באמת מצליח להבחין בדקויות ובהבדלים של הטעמים שכולם מדברים עליהם. אז אמנם זה חוסך לי הרבה כסף, אבל זה גם עלול לדרדר אותי לכיוונים מסוכנים. אני עוד עלול למצוא את עצמי שותה קפה נמס או יין אדום-מתוק מהמכולת.

בעניין הקפה לפחות, מצאתי פתרון מתקבל על הדעת: בגלל שאני אנין מילים יותר מטעמים, אני מספר לכולם שאני שותה קפה כמו שלימדו אותי אבותי האיטלקים, שלא היו ולא נבראו. אני נוטל מצנצנת הזכוכית הקטנה  כף של קפה שנטחן בקפידה , ממלא את ה"מקינטה" שקניתי בביקור האחרון שלי בטוסקנה, ומוזג את הקפה המהביל והריחני לכוסות קטנות ומעוצבות. סיפור כזה יכול להתמודד בכבוד עם כל טעם חבוי של אגוזים ואדמה בקפסולה אדומה. אני חושב שאני רק צריך לדעת לספר אותו באופן יותר משכנע, ואנשים באמת יגידו לי שזה קפה כמו באיטליה, גם בלי שהם היו שם מעולם.

כי לא באמת צריך להיות באיטליה, או להיות ליד מכונת הקליה בקולומביה, עם הטמפרטורה המדוייקת מאוד. הסביבה שבה גדל פול הקפה הרבה פחות חשובה. מה שיותר חשוב, ומה שיותר משפיע על הטעם, הוא הסביבה שבה שותים את הקפה. בטוסקנה הקפה יותר טעים כי זאת טוסקנה, וכאן הקפה טעים אם הוא מצליח לצייר לנו את טוסקנה כשאנחנו לוגמים אותו. קפה הוא לא משקה, אלא עניין חברתי, אפילו אם החברה הזאת היא לפעמים רק אני והלבד שלי.
באותה מידה, זה לא שאין בעולם יינות מגעילים, אבל בסופו של דבר הטעם של כל יין יכול להשתנות מאוד בהתאם למה שמספרים לנו עליו, או בהתאם לאופן שבו אנחנו שותים אותו. אל תאמינו לאלכוהוליסטים: היין נועד לעורר זכרונות ותחושות או ליצור אותם, לא להרוס.

אז עם כל הכבוד לאפרסקים, בפעם הבאה שאני עושה קידוש אני פשוט אשתמש במיץ ענבים "תירוש". במידה מסויימת גם כי תוך כדי הכתיבה נגמר לי היין האיכותי ההוא, אבל בעיקר בגלל שהתירוש יותר מתאים לזה - הוא באמת מזכיר לי את הקידוש מהילדות, ומעורר את בלוטות הטעם והרגש שקשורות לביחד הזה של משפחה.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה