אפקט החרק

אנשים רבים חושבים בטעות שהחגים הסתיימו, אבל למעשה יש עוד חג שנשאר לנו לציין בסתיו – חג החרקים. או ליתר דיוק, חג הריסוס.
הסימן הראשון לכך שחג הריסוס ממשמש ובא, היה לפני כחודש. בדיוק כשהכנתי לעצמי את כוס הקפה הראשונה של הבוקר במשרד, אשתי התקשרה, ואי-אפשר היה לטעות: אפילו צלצול הטלפון עצמו היה יותר היסטרי מהרגיל. "בוא מהר, יש ג'וק בבית. אני מתחבאת עם הילדה בחדר", היא זעקה אלי.

יש מעט מאוד הזדמנויות לגבר עירוני מודרני לצאת גיבור בעיני אשה, ועוד פחות מזה בעיני אשתו. רצתי הביתה, לובש במהירות בדרך את בגדי הצייד המסוקס, נכון לקרב הבלתי-מתפשר. כשנכנסתי הצעצועים של הילדה היו מפוזרים ליד הספה שעמדה באלכסון במרכז החדר, והעציץ שאנחנו כל-כך אוהבים לטפח שכב על צדו, מתנשף בהתרגשות ומתבונן באדמה שנשפכה ממנו. לא היה ספק שהתרחש כאן מאבק איתנים מול יצור איום ומאיים, או לפחות בריחה דרמטית מאותו חרק.

אם יש ייעוד לכל דבר בעולם, הרי שהייעוד של החרקים הוא ללמד אותנו שיעור בפרופורציות. המין האנושי כבש את כדור-הארץ והחלל, טיפס על פסגות כל ההרים, הפך את כל פלאי הטבע למנות גורמה ואתרי תיירות, ופיתח אפליקציות חדשניות לשיתוף סרטוני חתולים. ובכל זאת, יצורים בגודל ציפורן כף-רגל מסוגלים לשבש את כל זה. בקצה כל אסון עולמי יושב פשפש ומחכך את זרועות פיו בהנאה. אני די בטוח שבבדיקה מעמיקה נגלה שרוב המלחמות הגדולות פרצו בגלל איזה זבוב שהטריד איזה אף של איזה מנהיג נעים-הליכות.

אכן, בזבובים יש משהו מעורר רחמים, ואני מתכוון בעיקר לרחמים על אנשים שנאלצים להתמודד איתם. אם תראו אדם צועק ומכה את עצמו ברחוב, זה לא בגלל שנכנס בו הדיבוק, אלא רק בגלל שהזבובים החליטו שהאוזן שלו היא מקום טוב לנוח, והראש שלו ראוי לשמש כצלחת. לכל אורך ההיסטוריה המין האנושי נמצא בסכנת הכחדה גדולה יותר מהמין החרקי. לא הרי-געש ולא המפץ הגדול - המלחמה בזבובים, כמו המלחמה בחרקים כולם, היא שמנציחה באמת את אפסיותו של האדם מול הטבע.

אבל הג'וקים הם ללא ספק נסיכי הכיעור והגועל, ומסתבר גם שאלופי המהירות. ביחס לגודלם, הריצה שלהם שוות-ערך לריצה של אדם במהירות 330 קמ"ש. לאור הנתונים האלה תגברתי את הכוחות בגזרת הסלון, באמצעות כפכף ביד ימין ותרסיס קיי-כלשהו ביד שמאל. הברכיים התחילו לכאוב לי מהחיפושים מתחת לרהיטים, אבל הייתי נחוש להשלים את המשימה, למרות שכמו עוד הרבה דברים בחיים, המשימה הזאת היא אשליה. כי המשימה האמיתית היא בלתי אפשרית. אפשר להרוג אולי ג'וק מסכן אחד שחדר בטעות לסלון, אבל נסו פעם לעמוד ליד המדביר כשהוא פותח את מכסה הביוב בחצר, ואז תגלו מהי אותה אפסיות של האדם מול יתרון הגודל של איתני הטבע הקטנים האלה.

יש באמת המון חרקים בעולם. אף אחד לא יודע כמה בדיוק, והם גם לא יושבים בשקט ומאפשרים לנו לספור אותם. למעשה, יש כל-כך הרבה חרקים בעולם, עד שאנחנו אפילו יודעים בוודאות שיש מיליוני מינים שעדיין לא התגלו. אבל סביר להניח שגם הם דוחים, אז אין באמת טעם להתאמץ. זה לא שעשירי העולם יחליטו יום אחד שחיפושית-זבל היא סמל הסטטוס החדש.

זאת אשמתם הבלעדית, חשבתי לעצמי בעודי מכה שוב ושוב עם הנעל על הרצפה. הרי הסיבה שאין בעולם חרקי-מחמד, היא שהחרקים בחרו באסטרטגיה הישרדותית כזאת - להיות מגעילים ומציקים. כשחושבים על זה, ההצדקה המוסרית היחידה שלנו להשתמש נגד יצורים קטנים וחלשים בנשק לא קונבנציונאלי (כמו רעל כימי וזעקות "מלח-מים") היא הכיעור שלהם. יוצא הדופן הוא כמובן הפרפר, שרק בגלל שהוא חרק יפה אנחנו נותנים לו יחס מועדף של לכידה זהירה ברשת, ונעיצה בעזרת סיכה אל לוחות עץ. החרקים, אם ככה, מלמדים אותנו שיעור בפרופורציות לא רק בנושא התחרות על תואר "המין החזק של הפלנטה", אלא גם בנושאי המוסר והנורמליות. אפשר לכתוב מאמר פילוסופי עמוק בנושא, אבל במקום זה אפשר לנסח את השיעור באופן מעשי כך: בפעם הבאה שמישהו מטיף לכם על מוסר, מלחמה ושלום, פשוט הכניסו לו ג'וק הביתה.

לקראת הצהריים הצלחתי סוף-סוף לצוד את התיקן שאיים על בריאותינו הנפשית. חילצתי את בנות הבית מההסגר שכפו על עצמן, והתפנינו לסדר יחד את שאריות שדה הקרב שבסלון. מכולנו, דווקא התינוקת היתה הכי רגועה, ולא הבינה על מה כל המהומה. בזמן שאנחנו היינו עסוקים בלהנחיל לה את הפחדים שלנו, היא אספה מהרצפה בובת חרק חמודה, צבעונית וחייכנית. "הנה חרקי", אמרתי לה במתיקות שרק דיסוננס של צייד אנושי יכול לייצר, והיא צחקה ואימצה את הבובה בחיבוק מהסוג שרק היא יודעת להעניק. הרגע הזה עורר בי תקווה, שאולי בכל-זאת אפשר לגדול בלי דעות קדומות, ובאמת לראות בחרקים יצורים שווי-זכויות וחמודים. התחלתי לדמיין שוב חרקי-מחמד, ועולם פסטורלי ללא מלחמות. אבל אז נחת איזה זבוב על האוזן שלי, ומצאתי את עצמי נותן לעצמי סטירה, וצועק על אשתי שהגיעו החגים, ושתתקשר כבר לקבוע עם המדביר.