יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

מכירת סוף האופנה



הדבר הכי ישראלי הוא לדבר בנחרצות על נושא שאתה לא מבין בו כלום. אבל למרות שאני ישראלי, לפני שהתיישבתי לכתוב כאן על ענייני האופנה עשיתי תחקיר מעמיק. התחקיר שלי כלל דפדוף חסר-סבלנות במדורים הפרסומיים של "בלייזר", תהיות לגבי מי מעז לקנות את מה שרואים שם, ודיון סוער עם אשתי, שהבהירה לי סופית שאני באמת לא מבין בזה כלום.

היא צודקת. אני אמנם מאוד קנאי לאסתטיקה ועיצוב, אבל אני גם מינימליסט מושבע. בחיי היום-יום שלי למעשה ויתרתי כבר מזמן על נושא האופנה. שנים שאני תמיד לובש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, מלבד כמובן באירועים חגיגיים במיוחד – שם אני לובש חולצה אלגנטית שחורה. זה מחמיא לי – לא במובן של המראה החיצוני, אלא בכך שזה מדמה אותי לאלברט איינשטיין, שלבש תמיד אותה חליפה. רק שאצלי זה בלי החליפות, וגם בלי זה שאצל איינשטיין זאת סתם אגדה אורבנית, וזה לא באמת היה ככה.

בפעם האחרונה שהלכתי לקנות ג'ינס חדש ניגשה אלי מוכרת נמרצת ושאלה במבטא של מסטיק אם אני צריך עזרה. להפתעתה, עניתי "כן". ואז הסתובבתי עם הגב אליה, ואמרתי לה שאני צריך ג'ינס נוסף בדיוק כמו זה שאני לובש עכשיו. אחרי שהיא התאוששה מהפניית הישבן הפתאומית שלי, היא נתנה לי את מבוקשי, ועוד במבצע. כל ההליך ארך כחמש דקות. אמרתי תודה וסליחה, והתכוונתי לצאת לחגוג עם כוס קפה. פתאום, בזווית העין ראיתי את אשתי. הלב שלי החסיר פעימה. כבר הכנתי את עצמי נפשית לכך שהיא שוב תנזוף בי, אבל אז ראיתי שזאת סתם מישהי שלבשה במקרה חולצה עם הדפס ייחודי בדיוק כמו שיש לה.

כדי להמנע ממצבים מביכים כאלה, החלטנו ללכת יחד לקניון. אין ברירה – בזוגיות צריך לעשות פשרות, וחוץ מזה אין כמו יום של שופינג לחיזוק הבונדינג. "אתם צריכים עזרה?", שאלה המוכרת בקופצנות. "לא", אמרה אשתי, והתחילה בתהליך המייגע שיהפוך אותי מבחור מוזנח ומאושר לתאום של הדוגמן מהפוסטרים שבחנות. בחרנו לי מכנסיים וחולצה בצבע כלשהו, שאינו שחור, ונכנסתי לתא ההלבשה כדי להתחפש. כשיצאתי היא כבר לא היתה שם. אחרי כמה דקות של פאניקה מצאתי אותה מדפדת בקולבים של שמלות סוף העונה – הרי ידוע שלוח השנה של חנויות הבגדים מציין את סוף החורף בדיוק שכשמתחיל להיות קריר. "ראיתי את המילה 'סייל'", היא זרחה לעברי. "ראיתי את המילה 'קפה'", אמרתי לה, ונפרדנו איש-אישה לעיסוקיהם.

אומרים שהבגדים עושים את האדם. זה בעצם פרדוקס די מצחיק: אנשים רוצים שהבגד יעשה אותם ייחודיים, ואז הולכים לקנות משהו שכמוהו נמכרו כבר אלפי חתיכות, גם כי ככה עובדת התעשיה הזאת, וגם כי ההיא מ"חדשות הבידור" אמרה שזאת האופנה עכשיו. אז אולי בעצם אנשים לא רוצים להיות יותר מדי ייחודיים. זה הרי לא סוציאלי. אנשים רוצים להגדיר את עצמם דרך השתייכות לקבוצה. מכאן שהרעיון המוזר מאחורי אופנה הוא בעצם ליצור סגנון אסתטי שכמה שיותר אנשים יראו בו משהו שמוכיח כמה כל אחד מהם בנפרד הוא מיוחד במינו.

בני-נוער למשל, אוהבים מאוד להיות מיוחדים במינם. זה כנראה חלק מעיצוב הזהות העצמית שלהם – תהליך שגורם להם להתנסות בחוויות קיצוניות כמו אלכוהול, הפגנות פוליטיות, ולבישה של בגדים כמה שיותר מכוערים. אני זוכר שגם אני, כשהייתי צעיר, הרגשתי מאוד ייחודי כשלבשתי חולצות עם הדפס של "פינק פלויד" וגזרתי להן את השרוולים. האופנה השתנתה, ומה שנראה פעם מגניב יכול לגרום היום להרעלת עיניים, אבל אני מבטיח לכם שגם מה שנחשב היום "שיק" יראה אידיוטי בעתיד. ואז, כמובן, הוא יחזור בתור "רטרו". אם כי יש גם סכנה שמשהו נדפק בשיטה כולה, כי שמעתי שהיום האופנה האחרונה נקראת "היספטר" – שזה משהו שאם אומרים עליך אותו זה סימן שלא באמת הצלחת להיות כזה, אז לא ברור מה כבר אפשר להמציא אחר-כך.

כשאשתי הצטרפה אלי לקפה, אחרי שעתיים בערך, שנינו היינו מאושרים, כל אחד בדרכו – וזה מה שחשוב בזוגיות. רק אמרתי לה להדק קצת את המחשוף, כי בכל זאת אנחנו לא בשלב הזה של לבחור בקפידה בגד רק כדי לגרום למישהו אחר לרצות להסיר אותו ממך. בבית פרקנו את עשרות השקיות עם כל הבגדים שהיא קנתה, והקפדתי להחמיא לה על טעמה המשובח באופנה ובמבצעים.
"לאן אתה הולך?", היא שאלה כשפניתי שוב אל הדלת.
"להום-סנטר", אמרתי לה. "לקנות לך עוד ארון".

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה