אנשים שאני מרגיש מספיק נוח ואינטימי איתם, מתחלקים לשני סוגים: אלה שלא מאמינים לי כשאני אומר שאני לא אוהב לאכול, ואלה שלא מבינים איך זה בכלל יתכן. אז כן, בואו נסיר את הכפפות ואת הרוטב, ונגיע ישר לבשר: אני משהו מיוחד – אני גבר עם הפרעת אכילה, וזאת אפילו לא הפרעת האכילה הצפויה והמקובלת. לא הייתי קורא לזה "מחלה", כמו שלפעמים מתייחסים לזה, אבל עבורי אין שום קשר בין אוכל לבין תשוקה, בדיוק כמו שאין קשר בין מזלג לבין חיבוק.
מצד שני, אולי דווקא גברים יכולים לעסוק בהפרעות אכילה בצורה מרשימה יותר מנשים. העולם הרי מלא בחוסר הגינות בחלוקת המקצועות בין גברים ונשים: "חייט" תמיד נשמע יותר נחשב מ-"תופרת", "מעצב שיער" הוא יותר מסתם "ספרית", ומשום מה "שף" נשמע לאנשים מסויימים משהו מרשים יותר מ-"אמא".
אחרי שנים של קורי-מחשבות וקרקורי-קיבה, הדבר היחיד שהצלחתי להבין הוא שיש הבדל משמעותי בין להיות רעב בבטן, לבין להיות רעב בראש. כי יש אנשים שחיים בשביל לאכול, ויש כאלה שאוכלים בשביל לחיות – אבל אני מאלה שפותחים את המקרר וכל הארונות במטבח והולכים משם בלי אף שלל. ואני אומר "אלה", רק כדי לעודד את עצמי במחשבה חסרת-הסיכוי, שאולי יש במקום מסויים עוד מישהו כמוני. עוד מישהו שיודע שהוא רעב, יודע שהוא צריך לאכול, שהבית שלו מלא בכל-טוב, ובכל זאת "לא בא לו" שום-דבר.
יש כאלה שיגידו שאני בררן, אבל זה לא נכון: בררן הוא מי שמקפיד על מידת ההכנה המדוייקת, האיזון העדין בין התבלינים, או איכות חומרי-הגלם של מנת הדגל. אני סתם לא אוהב הרבה דברים, ודי נגעל מהשאר. אבל עם השנים לומדים למצוא את הצד החיובי בכל דבר, ואני משכנע את עצמי שאולי במובן החברתי זה דווקא יתרון – בדרך-כלל מספיקים פיצה-על-פיתה או בשר נא כדי לשמח אותי, וגם אם יש רק קפה וביסקוויטים בבית זה בסדר גמור.
אז אמנם ישבתי בכל המסעדות הנחשבות והמפוארות, והתרשמתי מאוד מהסבלנות והבקיאות של המלצרים, אבל כשהגעתי לתפריט עצמו תמיד התאכזבתי. בשבילי, מונחים כמו "מטבח איטלקי" או "מטבח גאורגי" הם יותר מושגים של תחום האדריכלות, ותיאורי המנות בתפריטים, במקום להסעיר את בלוטות הרוק שלי, נראו לי תמיד כמו פארודיה עצובה שמנסה לסבך מדי את האוכל רק כדי להצדיק את המחיר. אני מתפלא שלא זרקו אותי מהמקומות האלה אחרי שביקשתי את האספרגוס בלי חמאה, את הבשר בלי ציר בשר, או סתם איזו לאפה עם חמוצים בצד.
לבשל דבר או שניים אני דווקא יודע. אבל יש הבדל גדול בין להכין אוכל לבין לאכול. גם אני, כשהייתי רווק, הבנתי שדרך טובה לכבוש נשים תהיה להזמין אותן לארוחה מעשה ידיך, ולהגיש להן אוכל כמה שיותר מרשים שנעשה בכמה שפחות מאמץ. אם כי בסופו של דבר חייבים להודות שהאמנות האמיתית בתחום הזה היא לייצר את אותה תשוקה מסתורית באמצעות מילים. אני בטוח שהשופטים של "מאסטר שף" כל-כך מוכשרים, שהם יכולים לשכנע זה את זה גם שאותה פיצה-על-פיתה שאני כל-כך מחבב היא האותנטיות בהתגלמותה, ושלפטריות מקופסת שימורים יש ארומה ייחודית ועדיפה. כשאתה נשוי, בכל מקרה, כל זה נעלם כמו מרגרינה על מחבת, והדרך היחידה שבה אתה יכול להרשים את אשתך היא בזה שאתה מנצח בריאליטי האמיתי – כלומר אוכל בצורה יותר מנומסת מהאחרים.
וזה קורה בעיקר בארוחות משפחתיות, שהן בעצם אירוע דיפלומטי הרבה יותר מאשר קולינרי, לפחות אצל אדם כמוני, שמעדיף לאכול בעמידה מהסירים ולשתות מים ישר מהברז. אבל שלא יווצר, חלילה, הרושם שאני אדם גס-רוח או אחד שלא יודע להעריך את ההשקעה. אני בהחלט מתכוון לכל מחמאה שאני נותן לחמותי, ובאמת נמנע מלעזור לפנות את השולחן רק כי אני מרגיש אחרי הארוחה כמו נחש בריח שבלע פיל.
הבעיה היא אצלי, אין ספק. אני פשוט לא מתחבר לנוהג האנושי המוזר להפוך כל מפגש משמח לסעודה, כמו שכתבתי כאן פעם:
הקשר בין חגיגה לאוכל הוא קשר מוזר. בעבר, כשפעולת הצייד והליקוט היתה מתבצעת בטבע, ובלי מזגן וכריזה על מבצעים, היתה באמת סיבה לחגוג בכל פעם שהמקרר היה מלא. לכבוד החיה המתה והצמחים הטריים היו כל הילדים שרים ורוקדים, וכל הנשים מעניקות את הכבוד הראוי לגברים, על כך שהם הרגו את החיה ולא אותן. החגיגה היתה נמשכת לילה שלם, ולפעמים שניים, ואפילו לא היה צריך לעמוד בשני הלילות בפקקים בדרך לחמותך, כי היא גרה איתך באותה מערה.
למוח האנושי יש דרכים קצת מעוותות ליצור הקשרים בין דברים. אנחנו חושבים שרכב משפחתי מעניק לנו חופש, שבית פרטי עם משכנתא הוא עצמאות כלכלית, ושאם אנחנו עוקבים אחרי בר רפאלי בטוויטר אז היא תאכל גם איתנו פלאפל. בעקבות צורת החשיבה הזאת, ובהיעדר ספונסר מתאים למחקר המדעי שיוכיח משהו אחר, התחלנו לחשוב שהחגיגה היא הסיבה לסעודה, ולא להיפך.
אבל האמת היא שהתקדמנו הרבה בתחום האוכל. כמו שאף-אחד כבר לא מבשל – כולם מכינים מנות ומצלחתים אותן – כך גם אף-אחד כבר לא מזלזל בכך שאנורקסיה ובולימיה הן מחלות לכל דבר, וכולם מבינים שאוכל, על כל צורותיו ועל כל צורות היחסים שלנו אליו, הוא נושא ראוי – בעיקר לתוכניות טלויזיה, שיחות סלון, ותוכניות טלויזיה על שיחות הסלון האלו. כולם גם מבינים מה זה "ציר", איך "מצמצמים" אותו, ומה ההבדל בין קיש לפשטידה – אבל עדיין אף אחד לא מבין אותי כשאני אומר שאני לא אוהב לאכול, ובעיקר לא מבינים שאני לא חולה. אני פשוט לא רעב. או לפחות לא רעב באופן מלא תשוקה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה