הרחובות בעיירה שלי עוברים עכשיו שיפוץ. שלטים חגיגיים מסבירים את זה בפירוט, ומבקשים בנימוס שנסלח להם על אי-הנוחות הזמנית, כי כשיסיימו הכל יהיה חדש ויפה, ולא יהיו עוד רעב ועוני ומלחמות בעולם.
וגם אם רוב האנשים לא קוראים בעיון את השלטים האלה, משהו מהשלטים האלה נכתב גם בתוכם – כי אחת התחושות הרעות ביותר שיש היא ללכת לא משופץ בתוך רחוב משופץ, או סתם לגור בבית שכבר העלה סדקים וכתמים, וצבע המטבח שלו כבר לא אופנתי כמו פעם.
אולי זה קשור לבעיה שיש לבני-אדם עם השיגרה, או לנטיה לייצר בלגאן שמתרבה מעצמו, ואולי זה קשור סתם לחבר טוב שרוצה לגרום לך להרגיש רע, ואומר לך משהו כמו "חבל – זאת דירה עם המון פוטנציאל". איך שלא יהיה, שוב ושוב אתה נסחף למערבולת הזאת של השיפוץ, כי הרי תמיד הרגשת שצריך להכניס לחיים שלך קצת צבע, או קצת אור, או איזה חצי חדר נוסף – אם לא בשביל מקום לשקט הנפשי שלך, אז לפחות כדי שיהיה מקום לבלגאן.
הבעיה היא גם שאותם שיפוצניקים, יודעים את עבודתם – בהנחה שעבודתם היא להבטיח שמה שאתה הכי צריך בחיים זה נישות גבס, שפכטל אמריקאי, פוליפילה 140 (היותר טוב), ואיזה שורמוץ בתקרה – שאין לך מושג מהו, אבל אין לך זמן לשאול כי אתה עסוק מדי בחס-וחלילה לא לשים את הסוכר לפני הערבוב בקפה השחור שאתה מכין תוך כדי ההרצאה הזאת.
אבל בשלב הזה אתה כבר עמוק בתוך התהליך. אתה משתכנע שהשיפוצניק שהבאת הוא הכי טוב, כי הוא הרי אמר שזה שעשה את העבודה לפניו הוא חאפר ופושע נגד האנושות, וכדי להציל משהו מכבודך, אתה רק מבקש "הצעת מחיר מסודרת" – שאותה אתה מקבל למחרת כתובה בכתב-יד לא ברור על נייר עם כתמי שפליברה, כמו שיקוף מסודר של החיים שלך.
אבל אני לא ביקשתי לעצמי הרבה. באמת, רק קצת טיח וצבע חדש, מנורות יפות, ודלפק-בר כזה, שעליו אוכל ללגום משקה מרגיע בסוף היום. אשתי, לעומת זאת, העדיפה מנורות חדשות, צבע יפה, ורשתות נגד חרקים בחלונות. בסוף מצאנו פשרה: אני ויתרתי על הדלפק, היא ויתרה על הרשתות, ושנינו ויתרנו על נטילת עוד הלוואה מהבנק. באופן זמני – עד שנתקין רשתות נגד חרקים, כמובן.
בתהליך השיפוץ יש שני שלבים עיקריים: הרס הסדר הקיים והמוכר, ואכזבה עמוקה מהתוצאה החדשה. כי הבעיה עם שיפוצים היא שתמיד נשאר חלון אחד חורק, או סדק בקיר צדדי, או איזה פגם-באישיות שלא משנה מה תעשה, תמיד ימשיך לדפוק לך את החיים, והפגמים האלה גם הופכים אפילו לבולטים יותר על רקע המראה הנפלא של השפכטל והסיליקון הלבן. וכמו במיטב ההתמכרויות, התשוקה לא באמת באה על סיפוקה, אלא רק מתחדדת ורק שואבת אותך עוד יותר אל החלום להיות אדם מושלם, או החלום על דלפק-הבר הזה שיעשה אותך מושלם, או לפחות הכמיהה הזאת להתקין רשתות נגד חרקים.
וככה, אחרי שנים של שיפוצים, וצבע, ושפורמוץ מהסוג היותר טוב, אתה מגלה שהגוף ממשיך להזדקן, והנפש רק נהיית עייפה יותר, ואתה אפילו כבר לא מאמין לכל ההבטחות של השיפוצניקים ושל החברים הטובים, אבל גם אין לך גם כוח להתווכח או להתמקח. אז אתה קורא את כל הספרים הנחשבים, משתלב ברשתות-חברתיות, הולך לייעוץ, קונה בגדים, מכשירי-חשמל, מנוי לחדר-כושר, תסרוקת חדשה – כל דבר שישביע את יצר השיפוץ הזה. כל דבר שלא ישאיר אותך טיפוס סדוק ומיושן, שחושב שמשפחה אוהבת ושכנים שיודעים לסלוח על אי-הנוחות הזמנית הם הרבה יותר חשובים מעיצוב פנים, ושהסדקים האלה שלך הם בעצם הסיפורים היפים והחוויות הטובות שאתה אוסף, ודווקא במקומות שלא נראים כמו קטלוגים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה