הכל בסדר

לא לגמרי ברור מתי זה קרה, אבל ברגע מסויים בהסטוריה היהודית החליט מישהו שחג הפסח הוא שם קוד לנקיונות וסידור ארונות. אולי המושג "ליל הסדר" הוא שורש הטעות, ואולי דווקא הגילוי המדעי של החלקיקים התת-אטומיים – אלקטרון, פרוטון ופירורון. כך או כך, המסורת הזאת של צחצוח הבית נמשכת בהתמדה מרשימה, שרק עם שהלך 40 שנה במדבר אחרי מנהיג מגמגם יכול לסגל לעצמו.

לעשות סדר זה אתגר, ומאמץ נפשי ופיזי. מדובר באחת הפעולות הכי פחות טבעיות שקיימות ביקום הידוע. הטבע שואף לאי-סדר, כמו שהוכח כבר מדעית בחוקים פיזיקליים מסובכים ומילים מבטיחות כמו "אנטרופיה שלילית". בכל שנה באביב, כשמתקרב סדר פסח, אני נזכר איך הוקסמתי מהרעיון המדעי הזה כשלמדתי אותו בתיכון – גם בגלל ההשלכות המטאפיזיות שלו, אבל בעיקר כי הוא נתן לי תירוץ מצויין בויכוחים מול ההורים שלי.

כי כמו שאני זוכר את זה, העברתי את רוב הילדות שלי בלסדר. בכל שנה, באביב, אמא שלי היתה מכינה לי תוכנית עבודה מפורטת לסידור המגירות והארונות שלי, ואני בתגובה הייתי מנסה להסביר לה שלפי הדוקטרינה של אבא אני צריך לסדר את החדר כל יום, ולכן אין באמת צורך במבצע צבאי שכזה. בסופו של דבר, בכל פעם מצאתי את עצמי משתכנע מהטיעון המנצח שלה: "אתה יכול במקום זה לעזור לי לצחצח את המקרר, אם אתה רוצה".
וכך הייתי פורש את תוכנה של כל מגירה על השטיח, ומתחיל להתלבט מה כדאי לשים בצד ימין ומה בצד שמאל. ואז, בגלל שהיה לי מאוד קשה להחליט, הייתי פשוט שוקע במסע נוסטלגי בין המכתבים, פיסות הנייר ואוסף הפירורונים שלי. ברוב המקרים זה היה נמשך עד שאמא שלי היתה נכנסת שוב, ומזכירה לי שעוד יומיים כבר מגיע חג סוכות.

בעקבות הנסיון הרב שצברתי, הבנתי שיש שני סוגים שונים של סדר: יש את הסדר הפונקציונאלי, זה שבו ממיינים את כל הניירות והחפצים לפי נושא או צורך עתידי, ויש לעומתו את הסדר האסתטי, שבו פשוט מקדישים כמה דקות כדי להניח את הכל בערימה אחת ישרה, ואז נהנים מכל המקום הריק שהתפנה פתאום.
אבל רק אחרי הרבה שנים גיליתי שהסיבה שאנחנו מפרידים בין שני הסוגים האלה – מלבד הצורך הבלתי נמנע לסדר ולחלק דברים לסוגים – היא שאנחנו לא באמת יודעים לעשות סדר, ולא באמת יודעים מהו סדר. וזה חבל, כי רק אחרי הרבה שנים אנחנו מגלים את הסוג השלישי, החשוב יותר.

הרי מעבר לעובדה הפשוטה שהסדר מאפשר לנו למצוא דברים שלא ידענו איפה הם (ובמקביל כמובן גם לשלוח לאיבוד דברים אחרים, שאין לנו מושג איפה שמנו אותם במסגרת הסדר החדש), הסדר הוא לא רק משהו שאנחנו עושים, אלא גם משהו שקורה לנו – משהו שעוזר לנו להבין טוב יותר את עצמנו. ובניגוד למה שנראה לנו, ההתלבטות הזאת – מה הולך לצד ימין ומה לצד שמאל של כל מגירה – היא לא המאמץ הגדול כאן. את רוב הזמן והמאמץ שלנו אנחנו משקיעים דווקא בנסיון להבין מהו הסדר שמתאים לנו.

כשהייתי רווק, למשל, הייתי מסדר את הבית כל הזמן ומצחצח אותו כאילו הוא לא סתם מוזיאון, אלא פרסומת למוזיאון – עד כמה שדירת חדר וחצי ישנה יכולה להיראות כמו מוזיאון – רק בגלל הסיכוי הקלוש שאסיים את היום בבילוי רומנטי עם אורחת לא מתוכננת. אבל כשזה סוף-סוף קרה, הסתבר לי שלא ממש היה חשוב לאורחת הזאת שהשולחן עם קערת העלים היבשים עומד במקביל לקווים של הרצפה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי כל הזמן מסדר ומתקן כל דבר שהיא הזיזה, עד שלא שמתי לב שהיא השתעממה ממני, והשאירה אותי לאהוב את המוזיאון שלי ולהנות ממנו לבד.
בשנים האחרונות, לעומת זאת, הסדר שאני עושה כבר מתמקד בעיקר בעולם הוירטואלי: אני ממיין ומסדר את הקבצים והתמונות בשולחן העבודה של המחשב, או לפחות את הקלפים ב"סוליטייר", וזה אמנם לא רומנטי ושובה את העין כמו מוזיאון, אבל זה לפחות נותן לי הרגשה שאני אדם מודרני, טכנולוגי ומתקדם – וכל זה גם בלי לקום מהכורסה.

זה הרי לא משנה אם אנחנו חיים בדירת חדר וחצי, בשולחן עבודה של מחשב נייד, או בבית-הלבן על 132 חדריו. בסופו של דבר, כמו שמבטיח לנו "חוק פרקינסון" הגאוני, אף-פעם אין מספיק מקום לכל הדברים. לכל אחד יש את פינת האי-סדר הפרטית שלו. החדר שבו הניירות נשארים בערימות גבוהות שלא שייכות לשום מקום מוגדר. המלחמה שלנו באי-הסדר היא אמנם בלתי-נמנעת כמו כל חוק טבע מטאפיזי, אבל למעשה היא לא יותר מאיזו חרדה פשוטה, שהפינה הזאת תגדל ותפלוש לכל שאר החדרים שלנו, ותשתלט על נשמתנו כמו איזו מפלצת מהמיתולוגיה המצרית.

אז אנחנו אומרים לעצמנו שסדר הוא יופי, ושאם מסדרים בכל פעם קצת, אז נמנעים מהצורך לצאת למבצעי סדר עצומים ומתישים. אבל כשעובר חג הפסח אנחנו שוכחים גם את זה, ומבינים שהבלגאן על שולחן הכתיבה, והמחברות שהדפים שלהן אף-פעם לא מתאימים לשום קלסר, והצעצועים הצבעוניים של הילדים בכל פינה בבית – הם הסדר הנכון שלנו. הם ההגדרה הכי מדוייקת ויעילה שבחרנו לדרך שבה אנחנו חיים. הם מה שאנחנו.