קשר בתקצורת

אחת הסברות הנפוצות טוענת שהמנהג להבעיר מדורות בל"ג בעומר – מנהג שכולנו הרחנו היטב בשבוע שעבר – הוא זכר למשואות שהעבירו את המסר על אשליית הנצחון המתקרב של מרד בר-כוכבא. בסופו של דבר, מכל זה נשארו כמה תפוחי-אדמה שרופים, וההבנה הכואבת שמדורות אמנם יכולות להפיץ בשורה באופן "ויראלי" – כמו שאוהבים להגיד בימינו, אבל הן טיפה מסורבלות כאמצעי קשר למסרים פרטיים או חשאיים.

בני-אדם הם יצורים מוזרים. מצד אחד הם היצורים היחידים שפיתחו לעצמם יכולת עשירה עד כדי בזבזנות של תקשורת, ומצד שני, דווקא בגלל זה, הם היחידים שלא מרוצים מכל העניין, וההוכחה לזה היא מגוון השפות, והמגוון העוד יותר גדול של שיטות להגיד שטויות בכל אחת מהשפות האלו.
כי הרי כל המגוון הזה – מכתב, טלפון, דואר-אלקטרוני, מסרון, ווטסאפ, פייסבוק, טוויטר, וכל האפליקציות שעוד לא הספקנו להתקין כי היינו עסוקים בשיחה עם אמא – לא רק שלא פותר את הבעיה הבסיסית של איך להעביר מסרים בין אנשים, אלא רק יוצר בעיה מסוג אחר: איזה אמצעי הוא המתאים ביותר למה שאני רוצה להגיד כרגע, או בניסוח המודרני יותר: "איזה סמיילי יהיה מתאים פה כדי שאני לא אצא טמבל".

השפה, בבסיסה, היא פשרה כואבת. היה הרבה יותר קל להעביר מחשבות ורגשות בסוג של "העתק-הדבק" ממוח אחד לאחר. אבל הרעיון הזה נפסל בגלל כמה קשיים טכניים, ואולי גם בגלל שתמיד יש סכנה שתשתחל לשם איזו מחשבת זימה, ולכן ניסו להמציא דרך אחרת. קשה להאמין, אבל במקור - לפני שהמציאו את הסמיילי – הדרך האחרת היתה שפה שמורכבת ממילים. והמנגנון הזה היה יכול להיות נהדר, אלמלא הוא היה מבוסס על, ובכן, מילים. כי כל מילה שאנחנו אומרים – אבל כל מילה, כולן, כל אחת ואחת – היא רק צל חיוור של מה שיצר אותה בראש שלנו. וזה עוד כלום לעומת מה שקורה לה כשהיא נכנסת לראש של זה ששומע אותה, והופכת שם למפלצת עם הקשרים, אסוציאציות, דימויים, וזנב שעשוי מתסביכים וציפורניים חדות.

עם הזמן המילים הפכו מכלי הישרדותי של העברת מידע על הזדמנות לאכול (או לחלופין על סכנה להפוך לאוכל של מישהו אחר), לאמנות, ואפילו למגוון של מקורות פרנסה, כמו למשל עיתונאות, פסיכולוגיה, או כתיבה של אפליקציות-מסרים-מידיים. אבל איכשהו הקושי האמיתי היה ונשאר לגרום למישהו אחר להבין את מה שאני רוצה להגיד. בדיוק הקושי שאני חווה ממש ברגעים אלה, כשאני מנסה לכתוב על זה כאן, ולא מוצא את הדרך הנכונה להסביר את המחשבות שלי.

ואז היא פתאום באה ואומרת לי משהו על מה שהיא עשתה היום, ואני חושב שהיא מאשימה אותי במשהו, והיא לא מבינה למה אני אומר פתאום שהיא צריכה להחליט מה היא בעצם רוצה, ואני בכלל לא אמרתי דבר כזה, לפחות לא במילים האלו, ופתאום נושא השיחה הוא אני, וזה לא טוב, כי בעצם היא זאת רצתה לספר לי משהו, אז היא כותבת לי את הכל במכתב, ואני עונה לה במסרון, כי אין לי באותו רגע איך לכתוב דוא"ל – וכל זה עוד רק עם התינוקת, חכו חכו מה מצפה לי עם אשתי, או אמא שלי, או אמא שלה.
וגם אם השתלשלות האירועים הזאת לא התרחשה, היא הרי תתרחש. הרי מתישהו אנחנו אומרים משהו, והצד השני מפרש אותו בדרך שונה לחלוטין – כלומר שונה ממה שרצינו להגיד, אבל זהה לגמרי לדרך שבה הוא הבין את אותו המשהו, ומכאן הכל מתחיל להתרסק כמו שורה של אבני דומינו שעבדנו ימים שלמים כדי לסדר אותה יפה, וכל הסמיילים שמוטבעים על אבני הדומינו האלו הופכים בבת אחת לעצובים, או זועפים, או עם פה-קו-נטוי, מה שזה לא אומר.

זאת כנראה קללת עץ-הדעת האמיתית. בזמן שפסיכולוגים ויזמי היי-טק ימשיכו להתעשר, אנחנו נמשיך להפוך לעניים ביכולת שלנו לעצור בזמן את הקצר הבלתי-נמנע בתקשורת, לשתוק לרגע, ולנסות להתחיל את כל השיחה מהתחלה. "אני אוהב אותך", אני אומר לה, ויודע שעכשיו רצה לה בראש כל היסטוריית הקולנוע האמריקאי, שטרחה לקלקל את המשפט הזה במשך שנים.
"למה אתה אוהב אותי?", היא שואלת.
"כי את מבינה אותי", אני אומר.
היא מסתכלת עלי ואומרת "אני מנסה".
"בדיוק", אני אומר לה. "הנה הבנת הכל".