יום חמישי, 4 ביולי 2013

לגמרי בצירוף מקרה


השבוע, בצירוף מקרים מעניין, שוב לא זכיתי בהגרלת הפיס. מה שכמובן מגביר את הסיכוי שהזכיה תבוא ברגע הנכון באמת – בדיוק כשאקנה דירה, אסתבך בחובות על הימורים, או אשכב על ערש דווי והילדים שלי יריבו על הירושה, כי הם יחשבו שאני כבר לא יכול לשמוע אותם.
הרי תזמון הוא הדבר הכי חשוב בחיים. ואם משהו גדול כמו זכיה בפיס לא יגיע בדיוק ברגע שאפשר לספר עליו סיפור יפה, אז כל ההשקעה של הזמן והמתח במשך כל השנים האלו לא היתה שווה באמת.

אבל את צירופי המקרים המעניינים של החיים אי-אפשר ליצור לבד. זה כמו לנסות לדגדג את עצמך – אתה גם לא מצליח וגם נראה כמו אידיוט. צירופי מקרים כאלה הם סיפורים שהחיים טווים סביבך במלאכת מחשבת דקדקנית וקפדנית. סיפורים שאפשר לתת להם משמעות מיסטית ועל-זמנית. או לפחות סיפורים שכוללים מפגש עם אשה.

את האשה הזאת הכרתי לפני כמה שנים. נניח 5 שנים, כי 5 זה מספר מיסטי כזה. כבר בפעם הראשונה שנפגשנו התברר לנו שבצירוף מקרים מוזר, לא הרבה זמן לפני-כן כמעט שכרתי דירה בבניין שבו היא גרה.
בסופו של דבר שכרתי דירה אחרת לחלוטין. אבל זה לא משנה, כי לאט לאט התבררו לי ולאותה אשה עוד ועוד פרטים שקושרים את העבר וההווה שלנו דרך אנשים משותפים שהכרנו, מקומות שבהם היינו פעם כמעט יחד בלי לדעת, וזה שבצירוף מקרים מהמם, מקום העבודה שלה היה לא רחוק מאיזה מרתף בתל-אביב, שאליו הוזמנתי להופעת ג'אז של חבר. שזה כבר משהו עם סיכוי מאוד נמוך להתרחש – שאני אלך לצפות בהופעת ג'אז.

כנראה שבדיוק על צירופי מקרים מוזרים כאלה אמר איינשטיין פעם שהם דרכו של אלוהים להישאר אנונימי. כי אלוהים מכיר את בני-האדם שלו, ויודע שהם אוהבים לפעמים להרגיש שהדרכים המפותלות שלהם מתחברות בדיוק במקומות שנראים חסרי-סיכוי, ואוהבים גם לספר על זה, ולחייך כשזה קורה, ולקרוא לזה "נס", או סתם "צירוף מקרים" – תלוי עד כמה זה מדכא אותם.
אנשים אפילו כל-כך מתלהבים רק מלראות ברחוב את אותו דגם של מכונית שיש להם, עד שזה כבר מתחיל לעורר אצל אלוהים בעצמו ספקות בנוגע לעליונותם בטבע. שלא לדבר על אנשים שממש עושים מגורלות וכוחות על-טבעיים קריירה משגשגת עד כדי כך שהם לא זקוקים בכלל למנוי של מפעל הפיס.

אבל בני-האדם הם גם פחדנים גדולים. כי אחרי שאנחנו מתלהבים מפיסות הטריוויה הקטנות האלו, מכל ה"נסים" וה"כוחות העליונים", אנחנו פתאום נבהלים. אנחנו אוהבים את צירופי המקרים, אבל מאוהבים באמת רק בעצמנו. בחיפוש שלנו אחרי סדר גדול וכללי של הדברים, מה שבאמת אנחנו רוצים זה למצוא את האקראיות ואת חוסר הקשר. אנחנו נמשכים לגורל, אבל גם מפחדים ממנו מאוד, כי אנחנו מפחדים להודות שאנחנו לא שולטים בחיינו, שמישהו אחר קובע לנו את מהלך חיינו ואת הרצונות שלנו – במיוחד אם אנחנו נניח נשואים עם ילדים.

כי אם איזו יד גורל נעלמה הזיזה את הכל כדי שנגיע לנקודה הזאת של פגישה מקרית עם מישהי שגרה בבניין שבו עברתי פעם, אז מי מבטיח לנו שאותה יד לא תמשיך לשחק בנו, לגרור אותנו כמו בובות בכיסוי עיניים, ולהוביל אותנו גם אל הגורל הרע שכתוב וידוע מראש?

במקרה שלי, למשל, בדרך לאותה הופעת ג'אז עצר אותי שוטר. בצירוף מקרים מוזר, בדיוק כשהוא עבר לידי גירדתי באוזן בזמן ששרתי עם הרדיו שיר של טל גורדון (במקרה, אין קשר משפחתי), והוא חשב בטעות שדיברתי בטלפון. כל הסיפורים המעניינים והמוזרים שלי לא הועילו, והגורל שלי נחרץ – לקבל דו"ח תנועה.
וכך, אחרי כמה חודשים – נניח 5, כי זה מספר מעניין – הוזמנתי לכפור באשמה בבית-המשפט. נסעתי לשם במונית, ולכן הגעתי מוקדם, והרשיתי לעצמי להזמין את עצמי לקפה, בבית-הקפה שבחזית היכל-הצדק האפור בדרום תל-אביב. בצירוף מקרים מטורף, מסתבר שזה בדיוק אותו בית-קפה שבו הכרתי לראשונה את אותה אשה, שגרה בבניין שבו אני כמעט גרתי, שהכירה אנשים שהיו בני-בית בילדותי, שבדיוק כמוני מעולם לא זכתה בפיס, ושעבדה די קרוב לאיזה מרתף קטן, שבדרך אליו עצר אותי השוטר, שבפיתול מרתק של הגורל גרם לי שוב לשתות בבית-הקפה הזה אספרסו של בוקר.

לכן בסופו של דבר התחתנתי – בחרתי לקשור את גורלי, אם תרצו – עם מישהי אחרת לחלוטין. מישהי שיכולתי להרגיש נוח איתה, כי היא היתה זרה לגמרי. ובכל זאת, גם עכשיו, כל הזמן עדיין יש את הפחד הקטן הזה שנגלה פתאום איזה קשר מסתורי שלנו מהעבר – איזה צירוף מקרים נדיר, מטורף, מעניין ומהמם, שיהרוס את הכל.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה