יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

בלוק כתיבה


תמיד ידעתי שאני דחיין. תמיד ידעתי להגביר את המאמץ רק כשאני חייב, ולשמור את האכזבה לרגע האחרון ממש. אבל הפעם שברתי את השיא של עצמי. זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולא מעניין אותי אם "זה קורה לכולם".
מה שקרה זה הגעתי ליום חמישי בצהריים, תקוע בלי חצי פיסקה אחת ראויה. ושוב אני נאלץ לכתוב בלי לתכנן כל השבוע, בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתפנות לטיפול במיגרנה, ובלי מספיק זמן לבדוק שאני באמת כותב משהו חדש, ולא חוזר על עצמי.

מה שמבטיח שאני עומד לחזור על עצמי.

למשל חוזר ושואל את עצמי מה האובססיה הזאת? מה הדחף הזה להגיש משהו לדדליין שאף-אחד מלבדי לא מקפיד עליו, שלא לומר מודע לו בכלל?
אז אולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שאני בכלל יכול להתמיד בדברים, שאני לא אזניח אף-פעם את המשפחה שלי כמו שהזנחתי את השחמט והאקווריומים והנענע באדנית כבר עשרות פעמים. דרך קצת אירונית להוכיח דבר כזה לעצמי, אם אני צריך לוותר על זמן עם המשפחה הזאת כדי להתבודד ולכתוב על זה.
ואולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שבכל זאת יש לי תשובה טובה לשאלה "מה אתה עושה בשעות הפנאי", כי גיליתי שהתשובה "אין לי שעות פנאי" קצת מעצבנת אנשים, והתשובה "אני לא צריך שעות פנאי" קצת מעצבנת אותי עצמי.
ואולי זה דווקא הנסיון לא לברוח לדברים אחרים. כי להתמיד במשהו זה לאהוב אותו גם כשיותר קשה, וגם כשהוא לא מחזיר לך אהבה. וזה מבחן מעניין וחשוב, רק חבל שהתוצאה שלו היא שאתה איכשהו שונא את עצמך קצת יותר.

אבל הפעם זה באמת היה שונה מפעמים קודמות. כי הפעם דווקא כן התחלתי לכתוב משהו. ליתר דיוק, יותר ממשהו אחד. וזאת בדיוק הבעיה. הבעיה של לא להיות מרוצה עד הסוף, של להתחיל ולא להתמיד. הפחד לוותר, לא להיכנס עם הראש בקיר, הפחד להיות בנאלי. ואז לכתוב את כל זה ולצאת הכי בנאלי שאפשר.

וגם כאן אני חוזר על דברים שכבר כתבתי.

כי אם זאת היתה באמת העבודה שלי, המחויבות שלי, אולי הייתי מסלק מהדרך כל מיני דברים שמפריעים לזה – כמו העבודה שמפרנסת אותי עכשיו, למשל.
ואז כנראה הייתי מתאכזב עוד יותר, כי זה דבר אחד לא להצליח במשהו שאתה עושה עבור עצמך, אבל לפשל במשהו ולקבל על זה כסף, זה ממש לא מוסרי. עם תכונה כזאת אני עוד עלול למצוא את עצמי מתעשר.

ואני לא רוצה לפשל. לא בעבודה, לא בכתיבה, ולא עם המשפחה. וניסיתי את כל הטריקים. אפילו את הטריק שאומר "תשחרר לזמן מה. זה יבוא לבד". אבל אחרי אותו זמן מה שום דבר לא בא לשום מקום לבד, ושום דבר לא קרה מעצמו. ולא רק בעבודה ועם המשפחה. גם המחברת נשארה ריקה.

ובשלב הזה יוצאת מהמסתור המפלצת שנקראת "רציונאליזציה", שעליה אמר פעם וודי אלן שהיא הרבה יותר חשובה לקיום האנושי מאשר סקס. והיא באה אלי ולוחשת לי באוזן שזה בסדר, שאפשר לקחת שבוע אחד של הפסקה, או של חופשה, או שבעצם זה ניסוי כזה לראות איך ארגיש מחר. ולאט לאט אני מתחיל ללחוש לה בחזרה שהיא צודקת, והיא אומרת לי "תישן, אתה כבר עייף".
והכל היה יכול להיות נכון, אם לא תבוא מחר המפלצת השניה, שיש לה הרבה שמות, ותזכיר לי שזאת לא חופשה של שבוע, כי בעצם בכל השבוע הזה כן ניסיתי והתאמצתי, וזאת לא הפסקה, כי הפסקתי רק כשנגמר הזמן והייתי עייף. זה משהו אחר.
"מה זה?" אני שואל אותה בחשש.
והיא מחייכת ועונה "כבר כתבת את זה. תקרא".

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה