יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

מן החוץ אל השפה


לילה אחד הילדה אמרה לי "אבא, תביא את המַרְקָה ". בחיפושי אחרי למה לעזאזל היא מתכוונת, מצאתי בחושך כל מיני מילים מוזרות וצללים חיוורים שלהן, וזה קצת הפחיד אותי, אז הדלקתי פנס. אותי זה הרגיע, אותה זה ממש שימח. ואז הכל היה פתאום ברור. מַרְקָה זה פנס.

זה חמוד שילדים משבשים וממציאים מילים. אנחנו אוהבים להתענג על זה, לכתוב את זה על הכריכה הפנימית של אלבום התמונות, ואז לשכוח. אנחנו אומרים שזה חמוד, אבל מרגישים קצת מיותרים ומוגזמים כשאנחנו מתלהבים מזה, כי זה קורה לכל הילדים ולכל ההורים, אז אנחנו אומרים שזאת סתם התלהבות מילד ראשון, או מילד בכלל, ומשתדלים להתלהב בצנעה ובשקט, ולא בפומבי.
אבל האמת היא שזה תירוץ. האמת היא שזה מעורר בי קנאה וגעגוע. אני מקנא ביכולת הזאת, שכבר לא תחזור, לשחק במילים, להשתמש בהן כחומר-גלם ולא כאינטרס, ולפסל בהן כמו בפלסטלינה – בלי להזדקק לקביים האלה של החשיבה המבוגרת והקשיחה מדי – למשל קביים כמו המילה "כמו".

וככל שאנחנו מזדקנים, אנחנו גם מדברים לאט יותר – אפילו אם אנחנו שדר כדורגל דרון אנריקאי. כאילו אנחנו מחשבים ומתכננים כל מילה, רק לא לטעות. כי אין זמן לטעות. כי משא הזמן שמכביד עלינו הוא עול המותר והאסור שצברנו כל השנים האלה.
אז אנחנו מלמדים את הילדים שאסור להגיד "שתי צבעים", כי אלה "שני צבעים", אבל באותו זמן מלמדים גם שאסור להגיד "מַרְקָה", כי קוראים לזה "פנס", ואם לא נגיד "פנס" אף אחד לא יבין אותנו – אלא אם הגענו למעלה הגבוהה הזאת שאנשים באמת עושים מאמצים ומשקיעים זמן כדי להבין אותנו, כי אנחנו אנשים מספיק חשובים, או נחשבים, או לחלופין ילדים ממש קטנים.

"מוות וחיים ביד הלשון", לימד אותנו הציטוט הידוע מספר משלי, ואנחנו חוזרים ואומרים את זה לעצמנו – אומרים במילים, בלשון, ובכך חורצים את הדין של עצמנו להיות כאלה שחושבים שהשפה שלנו יוצרת את המציאות, ושחשוב לבחור תמיד במילים הנכונות.

כי זה קל לנו יותר לשים לב לרגעים שבהם השפה בונה את המציאות. אבל באותו זמן, בשקט בשקט, המציאות הרבה יותר חזקה בהשפעה על השפה שלנו. במציאות החיים הישראלית, למשל, התרגלנו כל-כך לחיות על חרבנו, עד שקשה לנו להבין דברים בלי לקרוא להם בביטויים עבריים מעודנים כמו "מלחמה בעוני", "בטחון תעסוקתי" או "סייל פיצוץ".
או זה שהדרך היחידה שלנו להתמודד עם הסתירות הקיומיות שלנו, היא להשתמש בביטויים מבולבלים כמו "חול המועד", "המבורגר צמחוני", או "אקדמיה ללשון עברית".
או זה שתמיד מספרים לנו שבעוד שאנחנו סתם אומרים "שלג", כי זה רק פעם בשנה, ורק בירושלים, הרי שבשפת האסקימואים יש עשרים מילים שונות כדי לתאר באופן מדוייק את כל סוגי השלג.
או זה שבכלל קוראים להם "אינואיטים", ולא "אסקימואים".
או זה ש"כושים" היתה פעם מילה לגיטימית לגמרי, אבל אף-אחד כבר לא זוכר את זה, כי זה היה בתקופה די רחוקה, כשהם עצמם היו טיפה פחות לגיטימיים.
או למשל המיתוס הזה שבסינית המילה "משבר" והמילה "הזדמנות" הן אותה מילה – כי התרבות שלהם היא חכמה ועתיקה, ויש בה הרבה פתגמים שמתאימים לספרי שיווק וניהול חדשניים.
או זה שבסינית המילה "פתגם" היא בעצם אותה מילה ל-"המערבי הטיפש שלא מבין כלום".

קשה לשחק במילים בגיל מבוגר, מאותה סיבה שקשה ללמוד שפה בגיל מבוגר. הסחוסים של השלד הלשוני שלנו הופכים קשיחים, והגמישות מפנה את מקומה לטובת הצורך שיבינו אותנו, שהוא כנראה רק עוד ביטוי לצורך שלנו באהבה ובשייכות – הצורך הזה שגורם לנו לכל המשברים שאחר-כך אנחנו צריכים לדבר עליהם על הפסיכולוג, אבל כבר לא יכולים למצוא את המילים הנכונות.

לפעמים, בחושך, יש לי רגע מואר כזה, שבו כל המילים הופכות פשוט לצלילים. אני לא חושב שיש מילים שיכולות לתאר בדיוק את התחושה הזאת של ההברות והצלילים שמתפרקים כמו טיפות מים באוויר. אבל שם, כשהכל מותר – כי הכל נשמע טיפשי ומלאכותי באותה מידה – אני מרגיש מאושר. כמו ילד, כמו מישהו שקרעו לו את החבלים ששומרים על הידיים שלו, כמו מישהו שלא זקוק ל"כמו".

הרגעים הנדירים האלה יכולים לנצח את ההרגשה התמידית של הנכון והלא-נכון. את הסיבה המסתורית לכך ש"יושן" זה לא בסדר, אבל נִמְחַג במקום "נחגוג" זה חמוד, ו"אבא יצחוק" ממש מעלה חיוך נעים.
אבל הרגעים האלה מזכירים גם שככל שהילדה שלי משמחת אותנו יותר כשהיא מצליחה להביע את עצמה במילים ולשוחח, ככה אנחנו נשכח את ההתלהבות שלנו מחוסר האכפתיות שלה אם אנחנו שמחים מזה או לא, ואת זה שלמרות מה שאנחנו חושבים, המציאות שלנו כמבוגרים היא בעצם די דלה, וכל מה שנשאר לנו זה רק משחקי-מילים מטופשים ורדודים, והערכה אילמת כלפי מי שבאמת יודע לא רק את משמעותה של כל מילה, אלא את המשמעות של "מילים".

יום חמישי, 19 בספטמבר 2013

חבלת שבת


בכל שבוע זה קורה. בכל רחבי הארץ הם מתכנסים, קבוצות של חברים, ומשפחות עם ילדים, שהתלבשו במיוחד לכבוד האירוע, מלאי הרגשת חגיגיות ומחויבות, כדי לקיים את מסורת השבת שעוברת מדור לדור.
אבל לא כולם יוצאים לפיקניקים וטיולים. יש כמובן גם את האנשים הדתיים, שהולכים לבית-הכנסת.

כך או כך, כחוט השני בני-ישראל מקפידים כבר במשך דורות לקדש את השבת, או לפחות לספר לעצמם את הסיפור על קידוש השבת. אבל הסיפור הזה לא מתחיל בערב שבת. הוא מתחיל דווקא ביום שבו מורגשת רוח השבת יותר מכל – יום ראשון.

כי בכל יום ראשון, ביחד עם התוכניות הגדולות ותחושת הדף החדש, מתחילה גם הספירה לאחור לקראת השבת הבאה. כשהיה לנו בית-מקדש, היו הלוויים אומרים פעמיים בכל יום מזמור תהילים, שיעזור להם להחזיק מעמד בעבודה הקשה. השריד שנשאר מהמנהג הזה הוא "שיר של יום" בתפילת שחרית, ומשפטים כמו "אוף, איך רק יום שני" או "וואו, איך השבוע הזה טס בלי שהספקנו כלום", שנאמרים בכל בוקר במקומות עבודה בכל רחבי הארץ.

וככה, גם אני בכל פעם מגיע מותש לסוף השבוע, מבטיח לעצמי שהנה סוף-סוף בשבת הזאת אני אצליח לנוח ולישון, רק כדי לגלות שבשבת אני נאלץ לעבוד יותר קשה, בעיקר בנסיון לבחור איך למלא את הזמן ומה התוכניות. כי יותר מששמרו בני-ישראל את השבת, הם שמרו בו-זמנית על התחושה שהם מתים כבר להגיע לשם, ועל החרדה הקבועה של "מה עושים כדי לעבור את השבת הזאת בשלום".

זה מתחיל בערב שבת, אחרי שהותשנו פיזית ואקוסטית במפגש המשפחתי הקבוע. אנחנו חוזרים הביתה, ושם, כשהנרות דולקים והקצב מתחיל להרגע, אני יוצא לחצר לשתות קפה ולעשן סיגריה בעמידה, עם הזבובים. אידיליה. כמעט כמו האידיליה של הצעירים שלבושים כמו מלאכים כשהם חוזרים מבית-הכנסת הסמוך, בדרכם לעוד ערב של שתיה, נסיעה פרועה, ודקירות של כבוד.
אבל אני, שכבר איבדתי לבלי שוב את הגיל הזה ואת הכבוד, חוזר הביתה, ומבלה את ערב שבת בזמן איכות עם אשתי, כשאנחנו יושבים יחד בסלון ועושים זה לזו לייקים על קישורים ששיתפנו כל השבוע בפייסבוק. וזה עדיין עדיף על לצפות במהדורות החדשות ובתוכניות האירוח הישנות בטלויזיה.

ובבוקר שבת אנחנו פותחים את תוכניות המבצע המפורטות, אורזים את התיקים, הילדים והרהיטים, ויוצאים באופן ספונטני לטיול או לפיקניק, עם תפילה קטנה בלב שעשינו את זה מספיק מהר לפני שיתחילו הפקקים. ככה זה אצל החילונים – מתפרנסים ומחפשים את המנוחה כל השבוע, כדי לבזבז כסף ולהתעייף בשבת במרכזי קניות ואטרקציות. מזל שיש עוד דבר אחד שמאחד את כל הזרמים בעם הזה – שנת הצהריים הקדושה.

והכל היה יכול להיות בסדר, באמת. יום אחד בשבוע שמוקדש לעצמך, למשפחה, למנוחה, לתפילות, ואפילו לבילוי אינטימי בנמל תל-אביב. כי השבת היא מקודשת, והיא יפה, ותמיד יש בה אווירה אחרת ובריזה נעימה לנפש. ומעבר לכל התלונות וכאבי הגב, יש בכל שבת ובכל גירסה שלה כוח להגן עלינו גם מפני השבוע שחלף, גם מפני השבוע שיגיע, וגם מפניה עצמה.

עד שמגיעים החגים, ומשבשים את כל השיגרה הנעימה הזאת. ואיכשהו – המדע עדיין לא הצליח לפענח את התופעה – תמיד יוצא שהחגים "מתחברים לשבת", ויוצרים רצף אינסופי של ימי ראשון שהם בעצם ימי חמישי, ימי רביעי שהם בעצם ימי שישי, וימי חול שהם שבתות ארוכות, שאין אף תוכנית חומש טובה לצליחה שלהם.

יש רק פתרון אחד להציל את עצמנו, לפני ששבת-היתר הזאת משתלטת לחלוטין על החיים, ולפני שאנחנו שוכחים את הערך העצום של הרגעים הקטנים והקדושים האלה. והוא פתרון מאוד לא פשוט ליישום, אבל גם בלתי-נמנע: אני צריך שבת אחת רגילה, סתווית, רגועה, עם המשפחה. כזאת שתציף אותי בדמעות של אושר לפני השינה, כמו פעם.
עוד מעט, אני מבטיח. מיד אחרי סוף-השבוע של הנופש המשפחתי המסורתי, הממשמש ובא.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

היפוכו של הלב העיקש



"עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה" (משלי, י"ז, 20)


בשבוע הבא אשקם את שני האקווריומים של הבית. אנקה הכל, אמלא במים חדשים, אפעיל שוב את טירטור המשאבה, אבנה בקפידה את סביבת החיים הבקטריאלית, ואקנה דגים חדשים ויפים, להנאת כולם. אולי חוץ מהדגים עצמם.
אין מנוס ואין ברירה. צריך לחזור ולהתמיד בתחביב הישן הזה, כי זה מה שהבטחתי לעצמי ולילדה, כמו שבכל יום ובכל שבוע אני מבטיח את זה, כבר במשך שנה בערך.

אבל הפעם זה שונה. כי הפעם הבטחתי את זה בראש השנה, וידוע שהבטחות של ראש השנה הן בעצם החלטות של התחדשות ושל הזדמנות לשנות דברים בשנה הקרובה. כמו שקורה בעצם בכל תחילת שבוע, או בכל בוקר. עד שמגיע הרגע הזה, נגיד בצהרי יום שני, או במוצאי יום-הכיפורים, שבו אני עייף מדי ומשכנע את עצמי שבעצם לא צריך.

אני חושב שאם יש משהו קבוע אצלי, זה כנראה חוסר היכולת להתמיד בדברים. אבל מסתבר שהדגים באקווריום, התבלינים באדנית, וההרגל לסדר את המיטה יפה בכל בוקר – כל אלה היו רק משחק ילדים. כי הפחד האמיתי נולד אצלי ברגע שהפכתי לאבא – וזה היה דווקא משהו שאף-אחד לא סיפר לי עליו: זה היה הפחד לא להתמיד.
זה לא בדיוק הפחד הידוע מהשיגרה, וזה לא ממש הפחד המוכר מהשחיקה. זה הפחד הזה שיום אחד יקרה לי מה שכבר קרה לי בעבר. שאפסיק להתעקש ולהתמיד, שאוותר. שאתן לדברים לקרות ואגלה מה קרה איתם מאוחר מדי. זה הפחד להפסיק לרצות, או לקוות שהדברים יגיעו ויקרו גם אם אני לא אביא אותם ואתעקש שהם יקרו.

אולי המזל שלי הוא שהילדה ירשה ממני את החיבה לטקסים הקטנים שעושים את השיגרה, ושיוצרים את האשליה שאנחנו מתעקשים ומתמידים בדברים. ובינתיים זה נוח ככה, להאכיל את הדגים בכל בוקר, להשקות את התבלינים באדנית, ולחזור על אותה אמבטיה ואותם שירים בכל ערב.

אבל זה בדיוק כמו התחביב המוזר שלי לצפות שוב ושוב רק בסרטים שכבר ראיתי בעבר. תחביב שתוקע אותי כבר שנים מול השיגרה הרגועה של ג'פרי ליבובסקי, ועולם האשליה של המטריקס. כאילו לשם זרמה הלבה הרותחת של העקשנות שתמיד אמרו שיש לי, ושם היא נשארה. עם הגאווה ההכרחית הזאת להגיד שהנה, אני עדיין אותו פרד רגזן שאסור להתווכח איתו, ועם הפחד השני – לגדול להיות זקן שתקוע בזמן, ושכל מה שנשאר לו הם זכרונות מומתקים באופן מלאכותי, ושירים באמבטיה ריקה.

ואולי הבעיה שלי בעצם היא שאני לא יודע להחליט. בעיקר לא יודע להחליט אם אני עקשן, כמו שאומרים עלי, או וותרן, כמו שאני מתעקש לחשוב. כי הסכנה היא שלפעמים הוותרנות הופכת לשיגרה, או שההתעקשות כבר הופכת להרגל, ואתה שוכח למה התחלת בכלל. וזה הפחד השלישי, והגרוע מכולם: הפחד לדעת שבחרתי את הדבר הנכון להתמיד בו, ושלא ויתרתי על הדבר הלא נכון להתעקש עליו. כי נכון שרק חמור לא משנה את דעתו, אבל מצד שני גם צלופח זאת לא מחמאה גדולה.

אומרים שהדרך הכי טובה לענות על השאלה "מהי התכונה השלילית שלך" בראיון עבודה, היא דווקא לא – כמו שרבים נוהגים לעשות – להתחכם עם איזו תכונה חיובית, אלא דווקא לומר את האמת בכנות. כלומר, אם אתה רוצח סדרתי אולי עדיף בכל זאת שתגיד "אני יודע לנטרל הפרעות בצורה יסודית ועקבית", אבל לתכונות שליליות רבות אחרות, באורח פלא, מסתבר שגם מנהלים יודעים להתחבר.
הבעיה היא אחרת. הבעיה היא שלרוב אנחנו בעצמנו לא יודעים להתבונן פנימה ולהתחבר לתכונות השליליות שלנו. במקומות שבהם אנחנו מתעקשים הכי הרבה עם אחרים, שם אנחנו פתאום מוותרים לעצמנו.
וזה כנראה לב העניין ביום-הכיפורים. הדבר הקטן והקשה והמטריד הזה שנקרא "ביקורת עצמית", והדבר העוד יותר קשה – להתעקש עליה ולהתמיד בה כמו אוכל ומים, לא רק לדגים ולעציצים. שנה אחרי שנה, שבוע אחרי שבוע, ויום אחרי יום.

יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

ראש לשועלים, אבל לפניך!


1. גם בלי לקרוא את הגליונות החגיגיים של עיתוני ראש-השנה, אני יכול להיות בטוח שהם מלאים ברשימות ומצעדים בנוסח "אנשי השנה של השנה החולפת", "שירי המלחמה של העשור", או "מצעד מאה רשימות ראש-השנה הטובות של כל הזמנים".

2. אנחנו רגילים לדרג דברים. זה מאוד לא נוח לחיות בעולם שבו הכל שוויוני ואין דרך לדעת איפה אנחנו נמצאים ביחס לאחרים, ואם רע לנו או טוב לנו עם הילדים והעבודה והמשכנתא והמירוץ למליון. אז קורה לפעמים שאנחנו מסדרים דברים במצעדים ורשימות בלי שבאמת הם שייכים לשם. לא נורא. זה מחיר סביר, ויש בטח דברים גרועים יותר.

3. מחיר סביר הוא גם מה שהבטיחה לי אותה הודעת דוא"ל מסתורית מהשבוע שעבר, שאמרה לי שהגיע הזמן שגם אני אקנה לעצמי לייקים לפייסבוק – כי לכולם כבר יש יותר ממני. אין ספק, מישהו שם למעלה ער למצוקות האמיתיות שלי.
בסוף, כמובן, לא קניתי. וזה לא בגלל שאני נגד פעולת החיבוב, או נגד קניית חברים. זה פשוט בגלל שחשדתי שעם המחיר הסביר שהם רוצים, אפילו שהיה זול מאוד, אני עלול לצאת פראייר וכל החברים האמיתיים שלי יגידו "פחחחחח" ויצחקו עלי.

4. כי לא באמת חשוב מה אנחנו קונים או מה אנחנו עושים עם החיים שלנו, העיקר שזה יהיה קצת יותר טוב ממה שיש לאחרים, והעיקר שלא נצא פראיירים – או לפחות שמישהו אחר יצא טיפה יותר פראייר מאיתנו ונוכל להרגיש יותר טוב עם עצמנו. כלומר, אולי הדשא של השכן יהיה ירוק יותר, אבל שלנו היה יותר זול, ואם כבר מדברים, הוא גם יותר גדול. "הכל יחסי", אמר פעם איינשטיין. או לפחות ככה כתבו באיזה גליון חג, ברשימת מאה הציטוטים הכי לא מדוייקים בהסטוריה.

5. הבעיה היא שזה לא נגמר בקופונים לחיתולים, דילים מטורפים להכל כלול, או בזה שאנחנו מוכנים לבזבז חצי שעה בפקקים ועוד שעה בתור בקופה רק כדי לספר שסל-הקניות שלנו לחג היה יותר זול בעשרים שקל ותשעים ותשע אגורות. הבעיה היא שהמזון האמיתי שלנו הוא התחרות עצמה. התחרות המתמדת הזאת על כל דבר שאפשר לחלום עליו. אני זוכר שכשהייתי ילד קיבלתי במתנה את ספר השיאים של גינס, והייתי כל-כך מרותק להישגים המופלאים של האנושות – דברים כמו פיסול בגפרורים או השלכת ביצה ממסוק ותפיסתה בלי שתישבר – עד שהייתי ממשיך לצטט ממנו באוזני כולם גם 15 שנים אחר-כך, כשהיה ברור שכל זה כבר הפך מאקטואליה להסטוריה ושכל השיאים כבר נשברו בעצמם כמו ביצים וגפרורים. וידעתי שזה בסדר, כי מה שחשוב זה להיות זה שיודע קצת יותר מהאחרים, לאו דווקא זה שיודע את האמת.

6. כי אם חס וחלילה תיפול למלכודת, ותספר משהו שהצד השני יודע עליו משהו, אתה עולה על מסלול המירוצים הפרוע ביותר שקיים – התחרותיות שטבועה בנו עוד מהימים ששחינו לצד אחינו הזרעונים כדי להגיע ראשונים, אפילו בלי לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע.
הרי איכשהו, תמיד כשאני מספר משהו אמיתי על החיים שלי, אותו צד שני, במקום להקשיב, מיד מנסה לחשוב איך יש לו סיפור יותר קיצוני ומרשים מאותו תחום. ואם אין לו טיול מסעיר ומרשים יותר משלי, או אקווריום יותר גדול משלי, או טלפון יותר חכם משלי, תמיד הוא יכול לחזור ל"כמה זה עלה לך", ולהגיד "פחחחחח" בלי להקשיב לתשובה שלי.

7. אז לשנה הבאה, אני מאחל לעצמי להיות קצת יותר תחרותי ומצליח, לפחות בבחירה של מה אני מספר למי. ואם זה לא יעבוד, אז לפחות אשתדל להיות הכי טוב שאפשר בטריק שלמדתי מעיון ברשימת מאה המאמנים האישיים המצליחנים של השנה: במקום לנסות לנצח בכל תחרות, להעביר אותה פשוט למגרש אחר, שבו אני יודע מראש שאנצח.