עדכן החששות

בשבוע שעבר קרה המקרה, ועקב שילוב של נסיבות ומסיבות, יצא שראיתי משחק של ברצלונה בערוץ הספורט.
לפני כמה שנים, כשניתקתי את הטלויזיה מחיי, השלמתי כבר עם העובדה שנפלאות הכדורגל האירופי הן המחיר של הניתוק הזה, ושהשיאים של ברצלונה 2008 לא יחזרו. לא נורא, אמרתי לעצמי. לפחות אוכל לספר לילדים ולנכדים שזכיתי להיות עד לפלא הזה בזמן אמת. ואכן, מקריאה בעיתונים ושיחות עם חברים, מסתבר שמאז גם הקבוצה משתפת פעולה עם ההחלטה שלי, ובינתיים לא מצליחה בעצמה לשחזר את ההרכב וההישגים של פעם.
אז חשבתי שהכל בסדר. אבל טעיתי.
נכון, התחלפו כמה שחקנים וכמה מאמנים, אבל לרוב השמות קל להסתגל. ידעתי לצטט אפילו ניתוחים שקראתי בעיתון על השינויים בשיטת המשחק המיתולוגית. לא זאת היתה הבעיה.
רק בסביבות הדקה ה-62, הבנתי פתאום מה מוזר לי שם.
ערוץ הספורט החליף את הלוגו שלו.

לכאורה עניין פעוט. עד כדי כך פעוט, שאני לא בטוח שאפילו הצופים הקבועים והאדוקים שמו לב אליו בכלל. אבל הדקות חלפו, והלוגו הזה לא עזב אותי. כי לוגו הוא סמל למשהו, ובשבילי הלוגו הזה סימל פתאום עוד הרבה דברים.

למשל, המירוץ הזה אחרי הרשת החברתית החדשה והחמה ביותר, הסמארטפון החדש ביותר, או איפה לעזאזל שמתי את המטען, ועל איזה מטען מדובר הפעם. ויש איזו מין אוושה קלה על הפנים כשאתה עוצר רגע לתפוס את הצד ולנשום, וכל הטכנולוגיה הזאת ממשיכה לעוף קדימה בלעדיך. עד שאתה מתעורר אחרי דקה ומגלה שאין סיכוי שתדביק את הפער.
או לחלופין, תחושת הריקנות המפחידה שתוקפת אותך ברגע הפנוי הזה שנוצר אחרי שקראת את כל המיילים, התעדכנת בכל מה שחדש ברשתות החברתיות ההן, ואתה לוחץ על כפתור ה-"רענון", אבל כלום לא קורה, מלבד אותו קול חלש של אותה אוושה שמתקרבת ומאיימת לטפוח על הפנים.
או כשאתה נזכר בספר העתידני שרצית לכתוב והזנחת לטובת החיים, עד שגילית שהחיים כבר עקפו את כל העתידנות שלו, ואתה מתחיל להיות קצת כמו האנשים האלה שתמיד צחקת עליהם כשהם אמרו שהטכנולוגיה מיצתה את עצמה כי המציאו כבר את כל מה שאפשר.

קל לוותר במירוץ הזה. קל להשכח מאחור. להיזכר שאת המחשב הראשון שלי ההורים קנו לי כשהייתי בן 14, ואת המחשב הראשון שלהם קניתי להם כשהייתי בן 20, ולהגיד שזאת דרכו של העולם. אנחנו תמיד רוצים שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו, אז אני אסתפק במה שיש, ואקנה לילדה סמארטפון יותר טוב משלי. גם קצת כדי שהיא לא תמלא את שלי בשטויות של בנות, אבל בעיקר כי זה מירוץ שליחים. ועכשיו תורה.

ואני אעשה הכל כדי ללמד אותה כבר עכשיו לפתח אפליקציות ולשכלל את המוטוריקה שכרוכה בהפעלת מסך-מגע, אפילו אם זה כרוך בנזיפות כשהיא מעדיפה עדיין להתפעל מהקסם הזה שקורה כשהופכים דף בספר אמיתי, ובצד השני שלו יש ציור אחר. או סתם להפריח בועות סבון ולצחוק כשהן מתפוצצות.

אבל אם זאת היתה רק הטכנולוגיה הכל היה בסדר. מה שהסתתר מאחורי אותו לוגו של ערוץ הספורט היה יותר גדול מזה, ולא רק בגלל שמסכי הטלויזיה גדלו בשנים האלו שהזנחתי אותם. כי אני באמת מקפיד להשאר מעודכן, אבל רק בדברים שמסביב לדברים האמיתיים. אני קורא ושומע מספיק כדי להפריח בועות של טריוויה על מה שאומרים על הדברים, ולא על הדברים עצמם. אני יודע מי זמרת הפופ הפרובוקטיבית הנוכחית, מה יש באפליקציית המשחק הממכר של השנה, ולפעמים אפילו מצליח להבדיל בין דוגמניות למגישות של תוכניות ריאליטי. אבל אין לי טלויזיה, אני לא משתתף במשחקי מילים ברשתות החברתיות, ובאופן כללי אני חי בעונת מלפפונים ארוכה ומתמשכת – תקופה אינסופית שבה רק מלהגים על הרכילות שמאחורי הרכילות.

וזה מדרון חלקלק, שמתחיל בלאבד עניין בדברים עצמם, ממשיך בלהזדעזע מהדברים שכולם עסוקים בהם, ומסתיים באופן בלתי-נמנע בלהתלונן על הנוער, ולמצוא את עצמך אומר שבתקופתך זה לא היה ככה – ואז זה כבר מאוחר מדי, כי הנה הודית שאתה מתאים לתקופה אחרת ולא למציאות הנוכחית.

ולכן חשוב לי לדעת. חשוב לי להאחז בציפורניים במציאות שבורחת ממני, ולבלוע את חידושי התרבות, גם אם הם בעצם גלולה מרה. אם אעשה הכל נכון, אולי אצליח כשהילדה שלי תגדל להישאר מעודכן ולדעת על מה כל הצעירים מדברים כל הזמן, או לפחות להשאיר מעודכנת את האשליה שאני לא באמת זקן.
כי השיאים של 2008 כבר לא יחזרו, ורק אם אדע לא להיתקע בזכרונות שאני רוצה לספר לה מהימים ההם, יהיה לי סיכוי שהיא תסכים לשמור אותי מעודכן וללמד אותי מה קורה בעולם שלה.