יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

אריק מת, אריק מת

כמה שעות לפני שאריק מת, היינו בדרך הביתה – אני והילדה. כהרגלה בתקופה האחרונה, היא ביקשה ממני לשמוע את "מה איתי מה איתי". עברה תקופה ארוכה מהימים של רשרושי המחט על התקליט. היום כל השירים נמצאים במרחק נגיעה במסך. וגם השירים של אריק – האיש שתמיד נראה אותו הדבר, שתמיד לובש את אותם הבגדים, האיש בלי הגיל, שחצה מחנות ודורות – גם השירים שלו חצו את מבחן הטכנולוגיה ומתנגנים בדיוק באותו יופי באוזניה של ילדה בת שנתיים.
וכשהגענו הביתה, היא לא רצתה לצאת מהרכב עד שהשיר יסתיים. כמו שקורה גם לי לפעמים. "מה איתי, מה איתי" חתך הקול שלו בין הדורות. והיא הלכה לישון עם חיוך, בלי לדעת מה איתו, עם אריק.

פעם לא האמנתי באפשרות הזאת – זמר שאינו יוצר טוטאלי, כותב ומלחין. עד ששמעתי איך הוא יוצר דרך הקול, איך השירים "שלו" הופכים בקולו להיות באמת שלו. וככה, לאט לאט, צליל אחרי צליל, הוא הרשה גם לי לנסות לשיר.
ובקומזיצים בתיכון לקחנו את הגיטרה החבוטה, פתחנו ספר אקורדים, שהיום יושב אצלי על המדף  מוכתם בשעווה שטיפטפה מהנרות של הימים ההם, ושרנו לבנות. וגם אם לא שינינו את העולם, לפחות קצת יצרנו קצת עולם משלנו. כי זה מה שעושים שירים, גם אם לא נרצה.


ולא נפגשנו מעולם. לא ישבתי איתו ביציע, לא ניגבתי איתו חומוס, לא שיחקתי איתו כדורסל. רק שמעתי את השירים, וראיתי את הסרטים, וידעתי לצטט את הבדיחות, ולחקות את החיקויים. רק היה לי איזה אריק איינשטיין קטן וצנוע בחיים שלי, כמו שהוא היה לכולם.
כי אותי לימדו לא להפוך אף-אחד לאל, או אפילו אליל. לדעת להלל, אבל לא לאלל. לדעת שכל אחד אולי יכול להיות כוכב, אבל לא כל אחד יכול להיות אדם, ולהמשיך להיות כזה.
ואריק ימשיך להיות. בשירים, ובסרטים, ובקולות של כל האנשים שידעו לספר עליו הכל בלי שהכירו אותו בכלל. כי הוא לא אליל, הוא אדם, שחי, ומת. אבל אם כבר כולם מתים, אז עדיף לעשות משהו בחיים. משהו שיעשה את החיים. להשאיר כמה שיותר אחריך, ולהמשיך לחיות אצל אחרים. לחצות את הדורות.

וככה, למחרת בבוקר, בדרך לגן, שוב שמענו את "אמא אמא" ו-"מה איתי". לא בגלל שזה מה ששידרו ברדיו כי הוא מת, אלא פשוט כי זה מה שהיא אוהבת לשמוע, בלי לדעת בכלל שהוא מת. בלי לדעת בכלל מה זה חי ומה זה מת. בלי לדעת שיש הבדל בין הקול שהיא שומעת, שמונצח בטכנולוגיה הדיגיטלית על כרטיס זכרון זעיר, לקול שאני שומע בדיוק באותו זמן, שבוקע בין רשרושי הזכרון הרחוק של המחט על התקליט.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה