יום חמישי, 16 בינואר 2014

סיבת הפתעה


באופן כללי השיגרה שלי מאוד ביתית ונרתעת מקהל. אבל החיים מלאים הפתעות, ולכן זה מאוד צפוי שפעם בשנה בערך, כמו השבוע, אצא לראות סרט בקולנוע.
הסרט היה רע וטוב בו-זמנית. הוא היה קשה, מעציב, מתסכל – והוא גרם לכל ההרגשות הרעות האלו רק בגלל שהוא היה עשוי כל-כך טוב. ואני, למרות שאני מכיר את כל הטריקים והמניפולציות שעושים סרטים, בכל-זאת נפלתי בכל הפחים האלה שלו.
אבל הפח הכי גדול שנפלתי אליו היה הטריק שלימדו אותי עשרות שנים של צריכת סיפורים והקהיית החושים – לחפש את הפיתול, את הטוויסט, את ההפתעה הגדולה שמאחורי כל פינה.

הסגידה הזאת להפתעות היא אולי הדבר הכי מוזר שהאנושות החליטה לאמץ. כאילו כל-כך משעמם לנו בחיים, שאנחנו מחפשים בכל שעה בחדשות משהו יותר דרמטי ובלתי-צפוי מהפעם הקודמת, רק כדי להרגיש שאנחנו משכללים את יכולת הניבוי שלנו, ובו-זמנית להרגיש שאנחנו עדיין מצליחים להיכשל כשלון חרוץ ביכולת הזאת.

שתי הדמויות הראשיות בסרט נעו זו סביב זו, וסביב עצמן, במחול שהקצב שלו הולך וגובר. העיניים שלי נעו מול המסך בקצב שהכתיב הלב הרעוע שלי והמרחק הלא אידאלי שהכתיבה שורה 8, מחפשות את מה שהמצלמה מנסה כל הזמן להסתיר – כלומר, מעבר לזה שהיא מסתירה את עצם קיומה באופן מקצועי כל-כך.
בערך בשליש הסרט הייתי בטוח כבר שכל מה שהאישה ההיא על המסך אומרת ועושה, מסתיר בעצם את זה שהיא לא כזאת – שהיא עוד מעט תתגלה כמשהו שהוא ההיפך הגמור מכל הפשטות הכובשת שלה. אבל האישה הזרה שישבה לידי בקולנוע הקפידה להסביר לעצמה בקול שזה לא ככה. שאנחנו באמת יותר חכמים ממנה. בעצם משתיהן.

אני זוכר את הנשימה העצורה שלי כשפגע המטוס השני במגדלי התאומים בניו-יורק, ואת הסיור המודרך בין האוניות הטבועות בפרל-הרבור בהוואי, ואת השירות בחיל המודיעין תחת הטראומה של התרסקות הקונספציה ביום הכיפורים – ואם יש משהו שלמדתי מכל אלה, זה שבחיים לא אסכים שיערכו לי מסיבת הפתעה, או שיתקשרו ממפעל הפיס, ואז יתברר שזה כדי לנסות למכור לי עוד מנוי.
כי איכשהו, ככל שנחשפים ליותר הפתעות, מסתבר שלא מתחסנים מזה. ובאופן די צפוי, גם השנים שעוברות לא מחזקות את יכולתו של הלב להתמודד עם הבלתי-צפוי. להיפך – הצמרמורת של הפעימות החסרות רק מתפשטת וממלאת גם את כל חלל הבטן, והגב, והכתפיים שהולכות ומתכופפות.

בשלב מסויים בסרט אפילו הייתי בטוח שיתברר שהם מכירים מלפני כן, בלי להתעמק במחשבה אם זאת תהיה הפתעה טובה או רעה. אבל האישה שישבה לידי הפריעה למחשבות האלו בקולות התדהמה שלה, שהסבירו והגבירו כמו הד את הדברים הכי בנאליים שקרו על המסך.
וזה מפתיע, לא כי יש אנשים שמדברים בקול תוך כדי צפייה בסרט בקולנוע, אלא כי האישה ההיא הופתעה כל הזמן במקומות הלא נכונים. הרי ההרגל הוא אויב ההפתעה, ואני כבר רגיל לראות סרטים דווקא בחברת אנשים שמתפקדים כתסריטאי ליווי – כאלה שמנסים להרוס לך את ההפתעה, לנחש מי הרוצח, אם החולה יחיה או ימות, ומאיזה צד יצעקו עליהם "תסתמו כבר!".
אבל היא המשיכה והתעקשה להתפלא מהדברים הכי צפויים, ובאופן מוזר זה היה אפילו יותר מרגיז. כשאני משלם כל-כך הרבה כסף, כולל פופקורן ושתיה שאני בכלל לא אוהב, אני מצפה שיטלטלו אותי, שיתפרו בצורה מדוקדקת את האשליה ואת המחשבות השגויות שלי, שהבחור הנחמד ההוא ירצח אותה בסוף, או ימות בגלל שעזר לה, או לפחות שיצא כבר מהשלווה הבריטית שלו ויצעק עליה פתאום שתסתום כבר.

אבל כל זה לא קרה, כמובן. הדבר הכי מפתיע בסרט הזה היה שהופיעו בו-זמנית כותרות הסיום על המסך, סדרנים במשכורת סטודנטים ליד דלתות היציאה, והלם קטן של האישה שישבה לידי, מכך שאמרו פתאום שמדובר בסיפור אמיתי – כמו שבעצם היה כתוב כבר מראש בכרזה שראינו בחוץ.

כנראה שככה זה עם סיפורים אמיתיים של החיים, גם כשהם מתרחשים בקולנוע. ואני, שהפסקתי לצפות בסדרות טלויזיה בגלל שהלב שלי כבר חלש מדי מלהתמודד עם המתח, הספקתי לשכוח את זה. האשליה הזאת שכל פרט שמספרים לנו נועד רק כדי להכשיל אותנו ולהראות לנו שטעינו בגדול עושה את שלה, ומטעה אותנו לחשוב שההפתעה היא המטרה, ולא הסיפור עצמו והפרטים שבאמת מרכיבים את החיים שלנו בו.
למרות שזה בכלל לא משנה, כי הלב שלי גם לא בנוי לדרמות פשוטות וסוחטות דמעות.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה