ריאליטיזם

קורה משהו מוזר כשצופים בטלויזיה אחרי הרבה זמן שנמנעים מזה. כלומר תלוי כמה זמן – אם הזמן קצר, הסכנה של להתמכר וליפול שוב לתהומות הרדידות די גדולה, אבל אם הזמן ארוך מספיק, מקבלים איזו שהיא פרספקטיבה. כמו להתרחק מספיק מתקופת בית-הספר, ואז להיות מוזמן לפגישת מחזור ולפגוש אנשים מקריחים עם כרס של ייאוש נינוח, שמדברים בלי סוף על ספורט.

שום דבר בחיים לא מכין אותנו לרגע הזה שבו אנחנו פותחים את הטלויזיה, ומגלים שבמקום לזרוק אותנו לעולמות חדשים, היא מתעקשת לקרוא לתוכניות שלה "מציאות". אבל כנראה שבחיים אפשר להתרגל לכל דבר, גם למשחקים של משימות ותחרויות, וגם לכתיבה על טלויזיה בלי באמת לצפות בה.
לשם הגילוי הנאות, אני צופה ב"מאסטר שף" בשבועיים האחרונים בעיקר למען השלום-בית. האורות המרצדים שוטפים אותי ואת זוגתי ברוגע נעים של זמן איכות משותף, ואנחנו מפשירים לנו איזו פיתה או פותחים שקיק של חטיף מלוח, אוחזים יד ביד, ומחכים לראות מה הכינו לנו בתפריט של המציאות האחרת.

יכול להיות שאני קצת מיושן בדעתי, אבל עבורי "מציאות" היא לא תחרות בנושא אוכל, שירה, או הישרדות בוילה על אי בודד. תמיד התחברתי יותר למציאות של הסרטים הדוקומנטריים, של החלומות המוזרים אחרי הצפיה בערוץ החיות והאסונות, או סתם של מהדורות החדשות.
ומסתבר שבשנים שלא הייתי בחיים האלה, כאן בצד זה רק הלך והחריף, והתחרויות הטלויזיוניות של היום הן על בחירת זוגיות כמה שיותר שנויה במחלוקת, פתיחה של כמה שיותר אצבעות בחדר-הלידה, ומי יודע – בטח עובדים ממש ברגעים אלה גם על תוכנית ריאליטי שעוקבת אחרי תהליך עשיית הילדים עצמו.

אבל הבעיה האמיתית בכל המציאות הזאת, היא הרגע הזה שבו אתה מתחיל לראות את התפרים הגסים, ואיך תגובות השופטים מודבקות ומבויימות, ומתחיל לחשוד שגם המתחרים שם הם כאלה. כי לא משנה מה הנושא של התחרויות האלו בטלויזיה, בסוף הרי זה הופך בעצם לתחרות בין הצופים מי הפך ליותר ציני כלפי צרות של אנשים.

והאנשים, הם הרי מוכרים שם את הצרות שלהם תמורת נזיד על מצע פירה בטטה. אז מגיע להם. מגיע להם שהדמעות שלהם יהיו רק רוטב לא מספק למנת בילוי הערב שלנו. מגיע להם שנשלח מהספה הנוחה שלנו מסרון שמבהיר להם שהסיפור שלהם לא מתנגן מספיק יפה. מגיע להם שלא נרגיש שגם בחדשות האמיתיות אנחנו כבר מחפשים את השקר.

מגיע לנו.

כי המציאות שהתוכניות האלו חושפות היא האשליה שאנחנו טובים, או לפחות שאנחנו יודעים להסתיר כמו שצריך את הרוע שאנחנו סוחבים בלב ומכחישים בראש. וכשהמסך קורע מאיתנו את הנימוס והסבלנות, כשאנחנו אומרים לעצמנו שכל הריאליטי הזה מבויים ומתוכנן וציני, אנחנו יכולים גם להבחין פתאום בבימוי ובהדבקות הגסות שבין מה שאנחנו אומרים וחושבים על האנשים האחרים שסביבנו – על עולים חדשים, כהים, שמנים, יפים, מכוערים, נמוכים, דוסים, זרים, זקנים, נשים וטף.

העולם האמיתי מלא בהם – בסיפורים קורעי לב שאין להם אפילו קול נעים או תבלין מעניין מלמעלה. סיפורים שלא יכולים לעבור את האודישן, שלא לדבר על לחדור את חומת מהדורות החדשות, או את תשומת הלב של שופטים מנוסים וחסרי סבלנות כמונו, שרק מחפשים משהו יותר קיצוני כל הזמן. והכי גרוע, זה שאני יושב וממציא את הסיפורים האלה גם על מי שאין לו שום קשר אליהם. כי לא צפיתי בטלויזיה הרבה זמן, וכל מה שיש לי זה האנשים שעוברים ברחוב, או שיושבים ליד בתי-הקפה, או שצופים בתוכניות ריאליטי. ועבור כל אחד מהם יש לי סיפור שלם בראש. הם בודדים עם הבעיות שלהם, הם מתמודדים עם הצרות שלהם, והם נודדים קדימה עם העבר האיום שלהם. והתחרות ביניהם היא קשה, ואין בסוף הגמר הגדול שלה 15 דקות תהילה, או זכיה בהנחיית תוכנית בוקר בטלויזיה, או אפילו הנחיה של תוכנית הריאליטי של הכוכב הנופל הבא.

ואז אני מבין, שכמו בפיתול מפתיע של פרק ההדחה הלפני אחרון, הסיפור האמיתי כאן הוא בעצם עלי – לא על הריאליטי ולא על הצופים בו. הסיפור האמיתי כאן הוא על הצורך הכמוס שלי לסדר את העולם שמסביב כדי שיהיה לי קצת יותר נוח, לסדר ולמיין את בליל הרחמים, הציניות, התחרותיות והפחדים לתוך מגירות מסודרות וערוצים נפרדים. ובעיקר, על הקושי לעשות את זה לבד, מול המציאות, בלי העזרה של תוכניות הטלויזיה.
וזה קושי כל-כך גדול, שאם לא הייתי מתבייש בו, ואם רק הייתי יודע לבשל אותו כמו שצריך, הייתי גם מצליח לכתוב אותו. או לפחות מגיש אותו כבר לזכיה בטוחה באיזה גמר גדול של תחרות טלויזיונית עתירת רייטינג.