לא נולדו ביום אחד

לליאור, באהבה

"בעוד פחות מ-40 יום יש לי יום הולדת. מקווה שהתחלתם להתכונן". ככה, במילים אלו ממש, נפתח הסטטוס המרומז של אשתי בפייסבוק. למעשה, ככה הוא גם הסתיים. מופת של היכולת האנושית לקפל ולתמצת עשרות מסרים ורגשות לתוך מילים ספורות.

אני, ברשותכם, ארחיב מעט.

בכל שנה, כשמגיע החורף, אני נזכר שבאביב יש לה יום-הולדת. למעשה, "מוזכר" יהיה מינוח יותר מדויק מ-"נזכר", אבל זה רק בגלל שהיא לא נותנת לי את ההזדמנות להראות לה שאני יכול לזכור בעצמי. אולי קצת בצדק.

אבל הבעיה האמיתית היא, שבפעם הראשונה שחגגתי לה יום-הולדת, עשיתי שגיאה קטנה – חגגתי לה ממש בגדול. ההפקה הזאת רק הציבה את הרף הגבוה שאני צריך להתמודד איתו בכל שנה, וזה כמובן לא נהיה יותר קל – בכל זאת, גם אני מזדקן יחד איתה. ואפילו קצת יותר.

כי יש בינינו הבדל גדול – ואני לא מתכוון להבדל הזה שהיא ממרמרת על זה שהיא מרגישה זקנה, ולכן דורשת שנחגוג כאילו היא עדיין ילדה, בזמן שאני מנצל כל הזדמנות כדי להזכיר לה שאני זקן ושלא תחגוג לי את זה. אני מתכוון להבדל הבסיסי יותר בינינו – זה שעם כל חגיגה שלה רק מזכיר לי שכשאני גמגמתי בנאום הבר-המצווה היא רק גמגמה את המילים הראשונות שלה, כשאני הייתי בצבא היא עוד היתה בגיל שבו מספרים לילדים שבעתיד לא יהיה צבא, וכשאני נסעתי לראשונה לחו"ל... בעצם גם היא נסעה אז לראשונה לחו"ל – כי בדור שלה נוסעים לחו"ל כבר בגיל הילדות.

למען השם, אני אפילו זקן מדי מכדי להנות עדיין מהמשחקים והחישובים האלה.

אני כבר הגעתי לגיל, שבו המבט הביוגרפי לאחור הרבה יותר מרשים מהמבט קדימה – בתנאי שזה מבט לאחור בביוגרפיה של אחרים. כי יש אנשים בגילי שכבר הספיקו להתעשר בגיל צעיר, או לקבל פרסי-נובל, או להיות חברי-כנסת, או להיות מואשמים בשחיתות ואפילו להשתחרר כבר מהכלא. ורק אני עדיין תקוע עם תסכולים של דברים שרציתי בגיל צעיר, ולא עשיתי איתם כלום.

והיא היום, בגיל שבו אני התנהגתי כאילו עדיין יש לי שיער, כבר הספיקה לקבל את התואר השני שאין לי, לגרום לכל אחד שפוגש בה להישבות בקסמיה, לנהל חיי חברה עשירים ומלאים, ואפילו להתחתן. אם כי מדובר על להתחתן איתי. נו טוב, אף-אחד לא מושלם.
וכל ההישגים האלה מאחוריה כשבניגוד אלי, מיטב שנותיה עוד לפניה. למען השם, היא הרי למדה בבית-הספר ע"ש יצחק רבין, בזמן שאצלי רבין היה עדיין חי בכלל!
טוב, אולי אני באמת אפסיק עם ההלצות הזקנות האלו.

אז הנה אני רוצה לכתוב את תחילת פסטיבל החגיגות שלה, וכרגיל אני כותב בעצם על עצמי יותר מאשר עליה. אבל באמת, בגיל שלי כבר מתחיל לחלחל הפחד הזה שלא אספיק לעשות את כל מה שאני רוצה, או שלא אצליח לעשות דברים שיוכלו לתת לה סיבות להיות איתי גם בעתיד – ויש רק פחד אחד גדול מזה: שלא אצליח לחגוג לה השנה את יום-ההולדת בהיקף שהיא מצפה לו.

זאת כנראה הסיבה שאני משתדל לחגוג לה בכל יום, ובאותו זמן גם לעשות את הדברים שתמיד רציתי – כדי שלפחות יהיה לה משהו לספר עלי. כי בסוף כל הפרפראות האלו על הגיל והזיקנה יושב במבט חודר וכריזמטי מרטין לותר קינג, שכשהיה בגילי הוא כבר היה מת. הוא והחלומות.

ואולי הצד השני של כל העניין הוא ההתעקשות שלי לחגוג דברים לא בתאריך המדויק שלהם, שזה בעצם סוג של התעקשות שלי לקיים עדיין איזה מרד של ילד. מצד שני, היא זאת שהכריזה על פתיחת החגיגות כשיש בעצם עוד 40 יום לתאריך הרשמי.
אז לא אני הילד כאן. היא זאת שהתחילה!

המיקוח תמיד צודק

זה היה לפני הרבה שנים, בעיירת נופש ציורית בטורקיה. כהרגלי, לא השקעתי מחשבה רבה כשארזתי את המזוודה לפני שיצאתי לדרך, וסמכתי על ההשערה האידיוטית, או על משאלת-הלב הטיפשית, שאם נוסעים לחופשה אז כנראה יהיה שם חמים ונעים. וכך, מצאתי את עצמי באחר-צהריים קריר ורוחני – במובן הגשמי של המילה – ממהר לחנויות שבבזאר המקומי, כדי לרכוש לעצמי משהו עם שרוול ארוך.

העובדה שהיה מדובר בצורך אמיתי ומוחשי, ולא באיזו עיסקת תיירים סטנדרטית, הביאה אותי להשערה האידיוטית השניה – שאפשר יהיה לסיים את העניין במהירות וביעילות, כשאבקש מהרוכל בחנות להגיד לי בפשטות מה המחיר האמיתי של החולצה, אשלם, לו, ושנינו נצא מרוצים.
אבל לא אדם כמוהו יוותר על הזכות לשחק את המשחק הקבוע, ולנהל משא-ומתן מזוייף בדרך למכירת חיקוי המותג המערבי מתוצרת מקומית. אז הוא נקב במחיר, אני אמרתי שהמחיר מופרך, הוא חתך בחצי, אני יצאתי בהפגנתיות לרחוב, הוא רדף אחרי, הפליא במחמאות על הסחורה שלו, אני התרככתי, ואז התקשחתי, הוא אמר שש, אני אמרתי בש, ובסוף – כשישבתי כבר במטוס בדרך הביתה, הוא נכנס במפתיע, התישב לידי, והסכים לוותר על עוד כמה אלפי לירות וגם לתת לי תחתוני חוטיני במתנה. העיקר שארגיש נוח עם העיסקה.

אני לא חושב שראש הממשלה יקבל כזה דיל מוצלח במו"מ שמתנהל עכשיו עם הטורקים בנושא "מי יבקש סליחה קודם בתמורה לזה שהצד השני יודה שהוא לא אשם בכלום".

ואף אחד באמת לא אשם. אין מה לעשות – ככה העולם מתנהל מאז ימי סחר-החליפין ועד עידן האקזיט הגדול שכולם מייחלים לו. כל דבר בחיים כרוך במו"מ: החל ממנות הפתיחה בחתונה, ועד חלוקת עבודות הבית עם אשתך. ואחרי הרבה שנים ועוד כמה קמטים, אתה חושב שהנה הגעת לאיזה שיווי-משקל עדין שעובד כמו שצריך, אבל אז הילדה לא רוצה לישון בלילה.

וככה, מותש אחרי עוד לילה של מאבק איתה, אחרי שהסכמתי ללכת איתה לשירותים רק פעמיים, לשים שוב את המוסיקה תמורת הסכמתה לא לדרוש לעבור למיטה של ההורים, והשגתי עוד נצחונות קטנים מהסוג שגורם לי תחושת סיפוק מיוזעת ואמונה שאני יכול לעבוד כראש צוות מו"מ של היחידה ללוחמה בטרור – אני קם בבוקר במצב-רוח מתאים לכמה שיחות טלפון זועמות, במטרה להוזיל קצת את העלויות של חבילת התקשורת הביתית.

ובדיוק כשאני חושב שהצלחתי, שקיבלתי הנחה של 5 שקלים וסחטתי גם חודש מתנה, אני קורא בעיתון שאותה חברת תקשורת נמכרה תמורת כמה מיליארדי דולרים לאיזה טייקון, אחרי מו"מ שהיה בטח מייגע וארוך בגלל התעקשות שלו להוריד עוד 5 שקלים מהמחיר.
וזה גורם לי לחשוב שוב על הדיל שקיבלתי, ועל זה שהנציג הטלפוני אמר שבאמת מדובר במחיר זול, ועל זה שאין לי בעצם שום דרך להעריך את זה, כי כל התחום נשלט ע"י טייקונים, ואין שם באמת תחרות, והדבר היחיד שיכול לקבוע אם זה "זול" או "יקר" הוא מה שיש לי בארנק.
וזה כבר משחק אחר לגמרי. כי זה לא באמת קשור למה שיש בארנק, אלא למה שיש בראש.

הרי בכל מו"מ תמיד יש את ההתלבטות אם להיות מסכן או מתנשא, אם לבוא מעמדה של חולשה או של עוצמה – אבל בסופו של דבר מסתבר שהתשובה, כמו בכל הדילמות הגדולות של החיים, היא "זה לא באמת משנה". כי בסופו של דבר תחושת הנצחון או ההפסד תלויה רק בהרגשה הפנימית שאיתה אתה מגיע לשולחן העגול ואיתה בדיוק גם תקום ממנו. ולכן אני תמיד יוצא זה שמפסיד.
בעיקר כשהספורט הלאומי כאן הוא "לא לצאת פראייר" – וזה אומר בעצם להמשיך להתמקח בתוך הראש, ועם המשפחה והחברים, גם אחרי שכבר הסכמתי לדיל שהציעו לי, ושילמתי את המחיר המלא שלו. כולל מע"מ וכולל שאריות הכבוד שלי.

ואחרי עוד יממה מתישה כזאת, כשאני כבר מתבלבל בין פיג'מת העסקים לבין החליפה של הילדה, אני מתפתה להאמין שהאנשים הגדולים האלה – הטייקונים ושרי-החוץ – פשוט יודעים משהו שאני לא יודע. שהם מנהלים מו"מ בצורה יותר חכמה ופחות מעורבת רגשית. שהם לא רוכלים באיזה בזאר, גם כשהם יושבים מול נציגים מטורקיה. שהם לא קובעים כל מיני קווים כמעט אקראיים שמהם אפשר לזוז רק טיפה, וכל מיני עוגנים שבסוף רק מושכים את כולם למצולות.

אני רוצה לדעת את כל הסודות של ההצלחה האדירה שלהם.

אז אני הולך לחנות הספרים, וקונה את כל המדף עם הספרים על הנושא המורכב הזה, שמספקים טכניקות לקריאת שפת גוף, תחבולות גומי ועקרונות ברזל, אבל משאירים אותי בסוף עם אותה אימרה שחוקה – עיסקה טובה היא כזאת שבה כולם מרגישים מפסידים במקרה הטוב, או מרומים במקרה הפחות טוב. וככה אני לומד את הלקח הכי חשוב – כי אני נזכר שלא התמקחתי בכלל על המחיר של אותם ספרים, ופתאום ברור לי מי כאן הרמאי ומי המרומה.

ואני – עם כל הנסיון הרב שלי, אני אפילו לא יכול לכתוב על זה ספר. לכל היותר את הטור הזה, שגם הוא בעצם מו"מ מתיש עם המילים. כי ברגע שניסחתי את הטיוטה הראשונה, כאילו קבעתי לעצמי את נקודת הייחוס. את העוגן. משם זה רק אוסף של שיפורים קטנים, שבסופם מחכה לי הדיל הכי לא מוצלח, ואותה תחושה מוכרת וקבועה שאני לא מרוצה.

סלים ורשת

עוד לפני שהספקתי להכניס את כרטיס האשראי פלטינום בחזרה לארנק, החשבונית כבר חיכתה לי בתיבת הדואר-האלקטרוני. זאת הרגשה נפלאה שגובלת ממש באקסטזה. קצת בגלל הקטע הזה של לקנות משהו חדש שמשדרג את החיים עד לבלי הכר, אבל אם להיות הגון, אז בעיקר בגלל שאחרת הייתי שוכח מה קניתי בכלל.

העולם באמת השתנה בקצב שרק פס-רחב יכול לאפשר. כבר אין צורך להתעייף משיטוט בין חנויות בחיפוש אחרי המוצר שאתה רוצה לקנות, או בהמתנה מייגעת בקניון לאשתך שתחליט מה היא בעצם מחפשת. כמה קליקים ברשת – ומיד נפרש בפניך מגוון עצום של כל תוצרת סין לדורותיה, בין אם מדובר בתחפושת של משה רבנו לפורים, או בסמארטפון נוצץ ומשוכלל, שבעזרתו אפשר לגלוש ברשת הזאת גם במהלך העדלאידע, ולהמשיך לרכוש מוצרים גם משם.

אני זוכר את התמימות הכמעט אידיוטית שהיתה לי בתחילת ימי האינטרנט, כשכל מה שהיה שם אלה אתרים אישיים בנוסח "הנה אני והנה החתול שלי", וכמה אתרים מסחריים, שהיו רק העתק זול של עלוני פרסום כעורים – ואסור לשכוח שבימים ההם גם הדפוס לא היה משהו. מי היה מאמין שבתוך זמן כל-כך קצר כל זה יתפתח לזירות פרסום ומסחר מטורפות כאלו, ולרשתות חברתיות כובשות עולם, שבהם אנשים מציגים לאחרים את עצמם, את החתול שלהם, ואת הדבר האחרון והמדהים שהם קנו.

אלה אפילו כבר לא הימים שבהם היינו מרגישים ממש בקצה הקידמה אם מצאנו איזו מכירה פומבית מדהימה באיזה פורטל ישראלי שהקים יזם זריז וחד חושים, או הימים שבהם גילינו שכל המכירות הפומביות האלו הן קומבינה, וגם השקענו את הזמן היקר שלנו בטירחה שכרוכה בלהתלונן על זה.

היום, הכלכלה הגלובלית הזאת, כלומר הסינית, מאפשרת לנו לקנות בקלות ובנוחות את כל מה שחסר לנו כדי לשדרג את החיים שלנו, כלומר את כל הדברים המיותרים שימלאו את הבית שלנו ויעזרו לו לספק הרגשה קצת פחות מנוכרת וריקה. כי אם כבר החברים שלנו הם רק אוסף של פרצופים ממוזערים ברשת, אז לפחות שהבגדים והגאדג'טים שלנו יהיו אמיתיים, ושיהיה להם מטען USB – אפילו שכבר יש לנו מאתיים כאלה – ושהמשלוח יהיה חינם, כי בכל זאת, פראיירים אנחנו לא.

וזה זול. כל-כך זול, שאנחנו מסכימים לוותר אפילו על אחד התענוגות היקרים ביותר שלנו – לגעת ולמשש במבט חושני את המוצרים לפני שאנחנו משליכים אותם בחזרה לחנות תוך סינון "פחחח... יקר מדי", או לטרוח ולמדוד את הבגדים שאנחנו מתכוונים ללבוש לחתונה. לא נורא, אם זה לא ישב טוב, מקסימום נעשה מזה וילון, או מפת שולחן, או עטיפה למתנה. והמשלוח חינם.

והאשליה היתה יכולה להיות מושלמת, אם רק לא היינו נזרקים אחרי כמה שבועות של המתנה דרוכה בחזרה אל המציאות הלא-וירטואלית שלנו. כי בסוף כל חשבונית שמחכה לנו בדוא"ל, יושבת איזו פקידה מותשת באיזה סניף מתקלף ומאובק של הדואר בשכונה. ואנחנו נאלצים לכתת רגליים ולסור לשם עם הפתק הוורוד שאנחנו אוחזים ביד רועדת, ולהמתין עשרים מספרים בתור, כשמתוכם שבעה לא הגיעו בכלל, ושבעה אחרים הגיעו אחרינו אבל נדחפים לפנינו, כי הם קנו את התור באיזו קומבינה של מכירה פומבית מפוקפקת.
לא נורא. אני מתנחם בזה שהם בטח פראיירים שקנו באתר הלא נכון, ובמקום משלוח חינם הם שילמו על המשלוח מחיר יותר גבוה מאשר על המוצר עצמו. פרימיטיביים.

וככה אני חוזר הביתה, עמוס בחבילות עטופות ברישול, שבתוכן דברים שיתבררו כלא בדיוק מתאימים לצרכים שלי או למה שהוצג בתמונה המוגדלת באתר הסיני, אבל היו מספיק זולים כדי לטשטש את האכזבה הזאת. ואני מבטיח לעצמי שזאת הפעם האחרונה, כי באמת הגיע הזמן להשקיע את הכסף שלי בדברים יותר חשובים ממטען USB של איזו חולצה, ומתכנן כבר איך אני משתף ברשת החברתית את התמונה של טקס גזירת כרטיס האשראי שלי – הטקס שיביא לסוף מעגל הכשפים האיום הזה. מצד שני, אני יודע שזה לא באמת יעזור, כי מרוב קניות ברשת אני כבר זוכר את המספר של הכרטיס שלי בעל-פה. כולל שלוש הספרות הסודיות שמודפסות בגב שלו.

ולא נעים להודות, אבל בסופו של דבר, הסוד של שלוש הספרות האלו הוא משהו שאף אתר לא יכול למכור לך, ואף עטיפה מרושלת לא תוכל להסתיר ממך. זאת ההבנה הפשוטה שכל הטכנולוגיה הזאת לא שינתה שום דבר בעצם. כי העולם כולו תמיד התחלק, ותמיד גם יתחלק, לשני סוגים של אנשים: המוכרים והקונים. אלה שיודעים לזהות לאן מתקדמת האנושות, ולעשות מזה כסף, או לפחות לעשות קומבינה שמביאה כסף, ולעומתם אלה שמרגישים את הקידמה פועמת בדמם, חושבים שהם עוקפים את כל שאר הפרימיטיביים בסיבוב, ולא מבינים שהסיבוב הוא בעצם עליהם – שהם המפרנס העיקרי של העולם החדיש והמתקדם הזה שלהם.
ואני, לצערי, שייך לסוג השני של האנשים.
יש לי אפילו בדואר-האלקטרוני אישור רשמי שמעיד על זה.

המרד הקטן

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי שואל את אמא שלי המון שאלות על עצמי. כלומר על איך הייתי כשהייתי פעוט מתוק כזה, ושובב נורא.
אומרים שהסיפוק הכי גדול של ההורים שלך מגיע כשאתה סוף-סוף מביא להם נכדים קטנים וחמודים, שמתרוצצים ועושים להם שמח, ועל הדרך גם עושים לך בדיוק את הצרות שאתה עשית כשהיית קטן. הסיפורים שאמא שלי מספרת אמנם מהולים בהרבה נוסטלגיה, תחושת השלמה נעימה וחיוך, אבל אני גם יודע שהייתי ילד די מעצבן ומתיש. סקרן, אמא שלי קוראת לזה.

ובכל זאת, אם הילד שאתה היית להורים שלך מנבא קצת את מה שיהיו הילדים שלך בשבילך, אז המצב לא כל-כך רע. נכון, הילדה הגיעה עכשיו לגיל שנתיים המרדני, הגיל שבו היא מגלה פתאום שהיא קיימת בזכות עצמה – היא וכל ההתעקשויות הקטנות והקולניות שלה – אבל אני גם יודע שהמרד האמיתי והקשה יותר יגיע רק בעוד עשר שנים פלוס-מינוס (ובעיקר מינוס), ואם היא תאמץ את אופי המרד שהיה לי בגיל הזה (ולא את זה שהיה לאשתי), אז אולי יש לי סיכוי להישאר בחיים.

ככה אני מקווה לפחות. כי לי לא ממש היה מרד נעורים ראוי לשמו. נכון, הסתובבתי בפינות קצת יותר אפלות של תל-אביב, ופגשתי כמה טיפוסים צבעוניים שם, אבל בסך-הכל הייתי ילד טוב כזה שמעתיק שיעורים בצורה מאוד מסודרת. כשאני חושב על זה, הויכוחים הכי קולניים עם ההורים שלי היו על ההתעקשות שיהיה לי אופנוע, וגם אז, בסופו של דבר, התפשרנו על זה שלא יהיה לי, ובתמורה אשבור את העצמות בגוף בדרכים אחרות. אה, והיה כמובן העניין הזה שבחרתי להביא לאמא שלי נכדים בגיל כל-כך מאוחר, ועד אז לחוות דווקא מה זה לגור עם בנות בגיל ההתבגרות.

זה יכול קצת לנחם כשאתה נתקל בכל מיני הורים שהקדימו אותך בכמה שנים, ופתאום מרגישים שהם יכולים לתפוס עליך עמדה מתנשאת כי הילדים שלהם כבר לא בני שנתיים. כי בכל פעם שהם זורקים לי בחיוך "אה, המרד של גיל שנתיים", אני משליך לעברם בחזרה את החיוך היותר גדול שלי, ששורשיו נעוצים היטב בתקופה ההיא, שבה גרתי בבית אחד עם גיל ההתבגרות האמיתי של שתי בנות, אמא שלהן, ולפעמים גם החברים שלהן.

ובגלל שיש לי את הפרספקטיבה הזאת, אני יודע שבנות זה עדיף. הן רגועות יותר, לא זורקות את החול מהעציצים או את הצעצועים לתוך העציצים, ובאופן כללי הן יותר ורודות וחמודות. אבל רק עד שזה מתחלף בשלב מסויים, כשהן מחליטות ללבוש בגדים שחורים ולהכיר טיפוסים אפלים במקומות צבעוניים, בגיל ההתבגרות האמיתי, ואתה מייחל לרוגע הזה שבו תפגוש בבן שלך חוזר בארבע לפנות בוקר ואומר לך "וואו אבא כל הלילה היה לי סקס מטורף", ושזאת לא תהיה הבת שלך שאומרת את אותו הדבר.

ואני מזכיר גם לעצמי את זה, בכל פעם שהילדה לא רוצה לגרוב גרביים, ואז להתעקש כן לגרוב, ואז לברוח ממני כשאני אומר לה "בואי אלי, שאסביר לך על חשיבותם של הגרביים", ואז לזרוק את הצעצועים באמבטיה, ולזרוק את עצמה לרצפה בזמן האוכל, ובאופן כללי להמציא בכל פעם איזה טריק חדש כדי לא ללכת לישון בזמן – ואני אומר "טריק", רק בגלל שבקבוצת ההורים בפייסבוק לא אוהבים את המילה "מניפולציה". אז אני מזכיר לעצמי שכל הדברים האלה אולי נורא מעצבנים, אבל הם הדברים הקטנים והפחות חשובים.

כי הם מרגיזים בעיקר בגללי. בגלל היכולת שלי להתעוור ולא להבחין אם זאת התעקשות שיש לה גם רווח של בניית אישיות ויכולת למצוא פתרונות יצירתיים לדברים, או משהו באמת חשוב. אם זה חיוך של "עבדתי עליך", או חיוך של "תראה איזו שובבה וחמודה אני. יום אחד עוד תיזכר בזה בנוסטלגיה, אז למה לא כבר עכשיו?"

מה שמתגלה מכל התמונה הזאת, כשקצת מתרחקים ממנה – בגלל הגיל המאוחר או בגלל הנסיון שהיה לך עם מרד של גיל יותר מאוחר – הוא שהדילמה שאתה עוסק בה היא לא איך לחנך את הילדה, אלא איך לחנך את עצמך. איך לא להיכנס למעגל הקסמים הזה שבו העיקרון מייצר את העקשנות, והעקשנות מציירת עקרונות. איך לאפשר עצמאות מחשבתית ובטחון עצמי שיהיו כל-כך קריטיים, גם במחיר של כל מיני מניפוטריקים. איך ללמד סדר וציות בלי הפחד הזה שהיא לא תהיה יצירתית, לא תתחתן, ולא תהיה בסוף חברה טובה שלי, כמו כל הנשים שמבינות בגיל 25 שאבא שלהן בעצם תמיד צדק וידע יותר טוב.
בלי הפחד שהיא תעשה טעויות, ובלי הפחד הגדול יותר שהיא לא תעשה אותן. או הפחד שאני לא אדע לאפשר לה לעשות את הטעויות הנכונות.

אז זה רק המרד הקטן של גיל שנתיים, ומסתבר שכאן להתבגרות המאוחרת שלי יש אולי גם יתרונות. כי אחרי כל הריבים והויכוחים, יש איזה רוגע מסויים בהבנה שזה עוד החלק הקל יותר. זה עדיין לא גיל ההתבגרות האמיתי, עם המרד הגדול והסכנות המאיימות. הרי אף ילד לא יצא רוצח סדרתי רק בגלל שהוא ישן בלי גרביים, או עובר לפעמים למיטה של ההורים, או אוכל בעמידה.
אופנוע ובגדים שחורים זה כבר סיפור אחר.