בזמן האחרון אני מוצא את עצמי שואל את אמא שלי המון שאלות על עצמי. כלומר על איך הייתי כשהייתי פעוט מתוק כזה, ושובב נורא.
אומרים שהסיפוק הכי גדול של ההורים שלך מגיע כשאתה סוף-סוף מביא להם נכדים קטנים וחמודים, שמתרוצצים ועושים להם שמח, ועל הדרך גם עושים לך בדיוק את הצרות שאתה עשית כשהיית קטן. הסיפורים שאמא שלי מספרת אמנם מהולים בהרבה נוסטלגיה, תחושת השלמה נעימה וחיוך, אבל אני גם יודע שהייתי ילד די מעצבן ומתיש. סקרן, אמא שלי קוראת לזה.
ובכל זאת, אם הילד שאתה היית להורים שלך מנבא קצת את מה שיהיו הילדים שלך בשבילך, אז המצב לא כל-כך רע. נכון, הילדה הגיעה עכשיו לגיל שנתיים המרדני, הגיל שבו היא מגלה פתאום שהיא קיימת בזכות עצמה – היא וכל ההתעקשויות הקטנות והקולניות שלה – אבל אני גם יודע שהמרד האמיתי והקשה יותר יגיע רק בעוד עשר שנים פלוס-מינוס (ובעיקר מינוס), ואם היא תאמץ את אופי המרד שהיה לי בגיל הזה (ולא את זה שהיה לאשתי), אז אולי יש לי סיכוי להישאר בחיים.
ככה אני מקווה לפחות. כי לי לא ממש היה מרד נעורים ראוי לשמו. נכון, הסתובבתי בפינות קצת יותר אפלות של תל-אביב, ופגשתי כמה טיפוסים צבעוניים שם, אבל בסך-הכל הייתי ילד טוב כזה שמעתיק שיעורים בצורה מאוד מסודרת. כשאני חושב על זה, הויכוחים הכי קולניים עם ההורים שלי היו על ההתעקשות שיהיה לי אופנוע, וגם אז, בסופו של דבר, התפשרנו על זה שלא יהיה לי, ובתמורה אשבור את העצמות בגוף בדרכים אחרות. אה, והיה כמובן העניין הזה שבחרתי להביא לאמא שלי נכדים בגיל כל-כך מאוחר, ועד אז לחוות דווקא מה זה לגור עם בנות בגיל ההתבגרות.
זה יכול קצת לנחם כשאתה נתקל בכל מיני הורים שהקדימו אותך בכמה שנים, ופתאום מרגישים שהם יכולים לתפוס עליך עמדה מתנשאת כי הילדים שלהם כבר לא בני שנתיים. כי בכל פעם שהם זורקים לי בחיוך "אה, המרד של גיל שנתיים", אני משליך לעברם בחזרה את החיוך היותר גדול שלי, ששורשיו נעוצים היטב בתקופה ההיא, שבה גרתי בבית אחד עם גיל ההתבגרות האמיתי של שתי בנות, אמא שלהן, ולפעמים גם החברים שלהן.
ובגלל שיש לי את הפרספקטיבה הזאת, אני יודע שבנות זה עדיף. הן רגועות יותר, לא זורקות את החול מהעציצים או את הצעצועים לתוך העציצים, ובאופן כללי הן יותר ורודות וחמודות. אבל רק עד שזה מתחלף בשלב מסויים, כשהן מחליטות ללבוש בגדים שחורים ולהכיר טיפוסים אפלים במקומות צבעוניים, בגיל ההתבגרות האמיתי, ואתה מייחל לרוגע הזה שבו תפגוש בבן שלך חוזר בארבע לפנות בוקר ואומר לך "וואו אבא כל הלילה היה לי סקס מטורף", ושזאת לא תהיה הבת שלך שאומרת את אותו הדבר.
כי הם מרגיזים בעיקר בגללי. בגלל היכולת שלי להתעוור ולא להבחין אם זאת התעקשות שיש לה גם רווח של בניית אישיות ויכולת למצוא פתרונות יצירתיים לדברים, או משהו באמת חשוב. אם זה חיוך של "עבדתי עליך", או חיוך של "תראה איזו שובבה וחמודה אני. יום אחד עוד תיזכר בזה בנוסטלגיה, אז למה לא כבר עכשיו?"
מה שמתגלה מכל התמונה הזאת, כשקצת מתרחקים ממנה – בגלל הגיל המאוחר או בגלל הנסיון שהיה לך עם מרד של גיל יותר מאוחר – הוא שהדילמה שאתה עוסק בה היא לא איך לחנך את הילדה, אלא איך לחנך את עצמך. איך לא להיכנס למעגל הקסמים הזה שבו העיקרון מייצר את העקשנות, והעקשנות מציירת עקרונות. איך לאפשר עצמאות מחשבתית ובטחון עצמי שיהיו כל-כך קריטיים, גם במחיר של כל מיני מניפוטריקים. איך ללמד סדר וציות בלי הפחד הזה שהיא לא תהיה יצירתית, לא תתחתן, ולא תהיה בסוף חברה טובה שלי, כמו כל הנשים שמבינות בגיל 25 שאבא שלהן בעצם תמיד צדק וידע יותר טוב.
בלי הפחד שהיא תעשה טעויות, ובלי הפחד הגדול יותר שהיא לא תעשה אותן. או הפחד שאני לא אדע לאפשר לה לעשות את הטעויות הנכונות.
אז זה רק המרד הקטן של גיל שנתיים, ומסתבר שכאן להתבגרות המאוחרת שלי יש אולי גם יתרונות. כי אחרי כל הריבים והויכוחים, יש איזה רוגע מסויים בהבנה שזה עוד החלק הקל יותר. זה עדיין לא גיל ההתבגרות האמיתי, עם המרד הגדול והסכנות המאיימות. הרי אף ילד לא יצא רוצח סדרתי רק בגלל שהוא ישן בלי גרביים, או עובר לפעמים למיטה של ההורים, או אוכל בעמידה.
אופנוע ובגדים שחורים זה כבר סיפור אחר.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה