יום חמישי, 24 באפריל 2014

ניחוס מושכל


לפעמים אני כותב כאן על פחדים וחרדות שלי, אבל אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהפחד שלי הוא ממה שאני רוצה לכתוב. ולא בגלל שאני חושש שלא אצליח – לזה אני כבר רגיל – אלא, באופן אירוני, בגלל שאולי דווקא כן.

אני אנסה להסביר, ולמען הזהירות אשתמש בדוגמה שלא קשורה אלי בשום צורה.
קחו את האדם הכי עשיר בעולם, תנו לו את כל הבריאות הנצחית, את האהבה האמיתית, האושר המושלם, וכל הכשרון שהוא אי-פעם ירצה – ועדיין החיים שלו לא יהיו מושלמים. עדיין יהיה משהו שיחרב לו אותם. משהו שרק יגדל למימדים מפלצתיים ככל שהחיים של האדם הזה יהיו טובים יותר.
ואי-אפשר להילחם בזה, בטח שלא לנצח את זה.
לכן, צריך להיות אדם ממש לא הגיוני ולא רציונאלי כדי להגיד שאין בעולם עין-הרע.

יום אחרי שהתגאיתי בשעון שבניתי – הוא התקלקל; סיפרתי לכולם בחופשה המשפחתית על כרטיס הזכרון החדש שלי – וכל התמונות שצילמתי עליו נדפקו; פרסמתי בפייסבוק תמונה של הרגליים החמודות של הילדה – ולמחרת בילינו עם הרגליים האלו יום שלם בבית-החולים. אז אפשר להבין מדוע אני מפחד כל-כך לכתוב כאן על הנושא הזה. התקווה היחידה שלי היא שאם עכשיו אני מספר לכולם כמה עין רעה משפיעה עלי, אני עושה לה בעצם מנחוס ואולי ככה היא סוף-סוף תפסיק.

אנשים קוראים לזה "אמונות טפלות", ואומרים בהתנשאות, שהן עובדות, אולי, רק אם מאמינים בהן. אבל עובדה שזה רק גורם ליותר אנשים להאמין בהן. תשאלו למשל את החתול השחור בחצר, שהמזל שלו רע מאוד בגלל כל האנשים שסביבו. או אם זה לא מספיק לכם, תשאלו את הפיזיקאי זוכה פרס נובל, נילס בוהר.

המורה שלי לפיזיקה בתיכון סיפר לנו פעם, שאותו בוהר תלה יום אחד פרסה מעל דלת ביתו. כשראה את זה אלברט איינשטיין, מי שחתום על תורת המנחוסות הפרטית והכללית, וזוכה פרס נובל בעצמו, הוא כמובן לא פיספס את ההזדמנות ללגלג על חברו-יריבו, ואמר לו "חשבתי שאתה לא מאמין בשטויות האלו".
"שמעתי", ענה בוהר, "שזה עוזר גם למי שלא מאמין".

אז למרות שפיזיקאי אני כבר לא אהיה, משהו טוב בכל זאת למדתי מהמורה ההוא: אין דבר שאני מקפיד להתמיד בו יותר מלנעול לילדה קודם את נעל ימין. וליתר ביטחון אני מקפיד גם להגיד "בלי עין הרע" בכל פעם שמדברים עליה – לא בלחש, אלא בעוצמה ובנחישות, אחרת זה לא עובד. אני גם משתדל לא לשבת בפינה של השולחן מחשש שלא אתחתן שבע שנים, או שסתם לא יהיה לי נוח לאכול, וכמובן שאני לא שורק כשאני על ספינות בים, ואפילו לא לבחורות עם ביקיני ובן-זוג שרירן על החוף. ואני אומר חמסה-חמסה בכל פעם שנדמה לי שמתגנב אלי איזה חיוך אושר מסוכן. חמסה-חמסה.

אבל הבעיה שלי היא לא שאני מאמין באמונות טפלות. אין אדם שלא מאמין באיזו אמונה טפלה, מספר מזל, או לפחות כלי-תקשורת אחד או שניים. הבעיה האמיתית שלי היא שפיתחתי איזו תכונה מוזרה, להרגיש רע כשטוב לי – ולחוסר מזל כזה לא יעזור שום מלח בנעליים או ראש-שום מתחת לעיניים. אני, ככל שיש יותר מהטוב הנוכחי, כך אני רואה את הרע האפשרי, ולכן הרגעים שהכי מפחידים אותי הם אלה שבהם הכל נראה מושלם ומקסים.
כי אני, טפו טפו עלי, לא מסתפק בלהתבשם מאוויר הפיסגה, אלא תמיד רואה את המרחק ההולך וגדל בינה לבין התהום שמשתרעת תחתיה.
יש לי, אפשר לומר, פחד גבהים מנטאלי.

והצרה הגדולה היא שעכשיו, ואני אומר את זה עם כל הזהירות המתבקשת וכל המלח והמים שבעולם, הכל ממש נראה בסדר. מטעמים מובנים לא אפרט את הכל, אבל באופן כללי, יש לי יותר מדי חיוכים מפחידים בזמן האחרון, בן-פורת-יוסף ומשפחתו. ועם כל הרצון הטוב להישאר רציונאלי, והמבטים המתנשאים של כל הסובבים אותי, באמת ממש התלבטתי אם להתגרות בגורל, ללכת נגד ההגיון והשכל הישר, ולספר כאן על כל זה.

הפסימיסט קורא לעצמו ריאליסט, והאופטימיסט קורא לעצמו מאושר. אבל האמת היא שאף אחד לא יודע מה יהיה, והדרך היחידה להתמודד עם זה היא להסתכל קדימה, אל העתיד היותר רחוק – ולקוות ששם נתגבר על הצרות שנפגוש בעתיד הקרוב.
והחיים של אדם כמוני, חששניסט, הם למעשה אוסף של נסים קטנים שמחזיקים זה את זה כמו מגדל קלפים שעשוי מניירות טואלט. המזל שלי הוא שאני לפחות מודע לזה, ומזכיר לעצמי את מה שכתבתי בפתק הקמע שהחבאתי פעם בכיס ימין: כשקורה לך נס, או צירוף מקרים, משהו שאתה מרגיש שכל מיני פניות קטנות של החיים כיוונו אותך בדיוק לרגע האחד שלו, תגיד תודה.

תגיד תודה לאלוהים, לגורל, לכוחות הקוסמיים של הטבע ההוליסטי, לזארקון – לא משנה למי. התודה היא פנימית. היא מצב תודעתי. היא הכרה בכך שהדברים לא מובנים מאליהם, ושיש הבנה שצריך לעצור ולראות אותם, ובמקום להתרברב, פשוט להגיד תודה.

וליתר בטחון, לא יזיק גם להוסיף "בלי עין הרע, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, טאץ' ווד".

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה