יום חמישי, 30 באוקטובר 2014

המשך יבוא

פעם, כשהייתי צעיר יותר ושעיר יותר, כתבתי סיפור קטן בשם "שלגיה 2". זה היה נסיון ליצור סוג של פארודיה על אגדות ילדים, משולבת עם פארודיה על סרטי המשך הוליוודיים. בדיעבד, מזל שגנזתי את הסיפור. קראתי אותו לא מזמן שוב, ולא הצלחתי אפילו לשכתב אותו למשהו פחות בנאלי ומשעמם. אז או שהחיים המאוחרים של שלגיה באמת בנאליים ומשעממים, או שכנראה בכל זאת הסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים מאשר של הוליווד.

אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נדון לחיות אותה שוב, שזה עונש כפול – גם לעבור שוב את כל האסונות והמלחמות והתור בקופה של איקאה, וגם לא ללמוד מכל זה שום-דבר אפילו בפעם השניה. מצד שני, הרי אין חכם כבעל נסיון, בעיקר אם הוא גם יודע לעשות מזה כסף, אז אולי האנשים בהוליווד דווקא צודקים כשהם כל הזמן ממשיכים לייצר סרטי המשך – אפילו אחרי שסופרמן נפצע קשה ולסלי נילסן מת – והפעם לא מצחוק.

אז למרות שאני משתדל לחיות עם הפנים קדימה, מדי פעם כשעצוב לי או כשאני מרגיש תחושת כשלון קלה, או סתם כשאני רוצה לוודא שאני לא ממחזר את עצמי, אני חוזר לקרוא דברים שכתבתי כאן, במסגרת הטור השבועי העיקש הזה. ולפעמים הפיתוי לכתוב משהו שיתחיל מאותה נקודה שבה הסתיים הקודם הוא גדול, במיוחד בימי סתיו כאלה, כשהעלים שוב נושרים מהעצים, האנשים ברחוב כמעט נעצרים בהילוך איטי, וסדר היום הוא אותו הסדר של אתמול. או במילים אחרות, כשאני לא מוצא משהו חדש ומעניין לדבר עליו.

מה שקורה בדרך-כלל בזמנים כאלה, זה שאני מבין שמה שכבר כתבתי צריך להישאר כמו שהוא, בלי שאקלקל אותו עם המשכים. וכשזה לא קורה, אני תמיד מוצא איזה סיפור שיכול לשכנע אותי בזה. כמו הסיפור על "שלגיה 2", או בעצם כל סיפור מהעבר האפל שלי.

כשהייתי סטודנט צעיר ותמים לקולנוע, למשל, במסגרת הנסיון הנצחי והמתמיד של כל רווק יוצר לכבוש חוויות זוגיות חדשות, מסעירות, ובעיקר שונות עד כדי התשה נפשית מכל מה שכבר מוכר וידוע, הכרתי מישהי. הפגישה, שהתחילה באופן גבה-גלי-עד-סוער, הפכה לגשם צונן של טלפונים חוזרים ונשנים מהעבודה שלה, שרמזו לי בעדינות ללכת הביתה.
עברו כמה חודשים, ותחושת הצורך בחוויה מתקנת, או לפחות נוספת, התגברה על הכבוד האבוד של שנינו. רק שמסתבר שבחיים, בדיוק כמו בסרטים, פרק ההמשך בדרך-כלל פחות מוצלח. אז הפכנו ל"ידידים" – שזאת המקבילה לקטע ההוליוודי להוציא מארז DVD מהודר, כולל קטעי בונוס, שאף-אחד לא קונה.

כי החיים ממשיכים, וכולנו רק רוצים לחדש ולהתחדש. אפילו אלה שחיים בסרט, לא רוצים שזה יהיה סרט המשך זול וכושל. אז אנשים ממציאים סטארט-אפים, יוצאים לטיולים, ועושים את כל מה שהם יודעים כבר – העיקר לנצח את השיגרה. ואז הם מגלים שהשיגרה יותר גדולה מהם, ושהיא כוללת דברים כמו תואר שני, ילד שלישי, ואותן ארבע פנטזיות ממוחזרות שאף-פעם לא תגשים.

הרי אין טעם לחזור על עצמך, כי בסופו של דבר המסע בזמן הוא בלתי אפשרי, וההוכחה לכך היא פשוטה: אם באמת היתה מכונת זמן, כמו בסרטי המדע-הבדיוני, אני בטוח שהיוצרים של הסרטים האלה היו נכנסים אליה מהר ככל האפשר, כדי למחוק את חרפת ההמשכים שיצרו לאותם סרטים.
ולכן אני, בגלל שאני למוד נסיון – הן של ההיסטוריה, והן של הקולנוע – בדרך-כלל לא מחפש לעצמי דרכים לחזור על מה שהיה או לנסות לחשוב על מה היה יכול לקרות. והכל היה יכול להמשיך ככה, אם לא הייתי רואה באינטרנט את היצירות של דינה גולדשטיין המוכשרת, שבה היא מציגה את מה שקרה לחיים של כל גיבורות האגדות.

ושם, לרגע התגנבה לראשי המחשבה שאולי בעצם הסיפור ההוא שכתבתי על חיי השיגרה האפורים של שלגיה המתבגרת לא היה כל-כך גרוע. אבל אז הבנתי שעדיף שלא אחשוב ככה, כי רק יגרום לי להתעצבן עכשיו – כמו בכל פעם שזה קורה – על כך שגנבו לי את הרעיון, במקום ללמוד מזה – ולהבין שעשו ממנו משהו הרבה יותר מוצלח.

יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

ראיון עם מוספחג

כמו כל דבר טוב, גם החגים הסתיימו. כולם חזרו לשיגרה ולעבודה. אבל יש מי שעבורו דווקא החגים הם תקופה הכי אינטנסיבית. רק עכשיו הוא יכול קצת לנוח, ולהתפנות כדי לספר קצת על שגרת החגים שלו.

הוא "הברומטר הלאומי", אבל הוא ממעט להתראיין ולספר על עצמו. "אני מתרכז בעשייה. תמיד הייתי כזה", פותח מוספחג את הפגישה בהצטנעות אופיינית, כמעט בהתנצלות. "אני לא אוהב לדבר על עצמי. זה תמיד נשמע לי בדיעבד נורא טרחני, כאילו אני מנסה למכור את עצמי. וזאת הרי המלכודת הכי גדולה של כל יוצר".

והוא יודע על מה הוא מדבר.
כבר עשרות שנים הוא מטפח קריירה מפוארת שיש בה תמהיל מדוייק להפליא. עממי וממלכתי, אישי ולאומי. נחבא אל הכלים, אבל מקפיד על כל פרט. מראה מדוייקת של החברה, ואולי גם של הדרך שבה אנחנו התבגרנו ביחד איתו בשנים האלו.

אחרי כל-כך הרבה שנים, לא מתחילים להרגיש תחושת מיצוי?
"ברגע שארגיש שמיציתי את עצמי, אפרוש", הוא מכריז, וקצת מפתיע אותי. "אבל להיפך – יש עוד כל-כך הרבה סיפורים שלא סופרו, כל-כך הרבה טוב שצריך לשתף בארץ הזאת. ובכל שנה התחושה הזאת אפילו רק מתגברת. אם כבר, אני מרגיש שאני לא מספיק את כל מה שרציתי. אולי צריך להמציא עוד חגים", הוא צוחק.
אם יהיו עוד חגים, אני רק מבקש שתספר יותר על טיולים ופחות על מתכונים ובישולים...
הוא מחייך בהבנה. "אתה יודע מה אומרים... עם ישראל תמיד התאפיין בניגודים כאלה. ספרא וסייפא, תורה ועבודה, חול וקודש, תבונה ורגישות. ככה הגענו לכל מה שאנחנו היום. העיקר שיש פרנסה לכולם".

אנחנו נפגשים בחנות הדגים השכונתית. כותרות הבוקר – כמו השמש הסתווית – כבר הספיקו להתקרר מעט, אבל הקפה השחור והחיוך האופייני והנצחי של מוספחג עדיין חמים ונעימים. תנועת הקונים בחנות דלילה, מה שהופך את המפגש בינינו לאינטימי ושקט באופן שבטח קצת מוזר לו.

מדברים הרבה על הדעיכה של עיתונות הדפוס. אתה מרגיש שזאת תקופה של משבר?
"עדיין יש מקום לאיכות, ואנשים יודעים להעריך סיפור מעניין. אני מאמין בקהל, במפגש המרגש הזה. אבל אסור לקפוא על השמרים, זה נכון. אני תמיד מחפש עוד דרכים לפגוש את הקהל. אז אי אפשר להתעלם מהעולם החדש הזה של האינטרנט והאפליקציות – בסופו של דבר זה גם עוזר לי להגיע לסיפורים מכל העולם – אבל צריך גם לדעת לא לרדוף אחרי אופנות וטרנדים".

מישהו ניגש להגיד שלום, או להביע הערכה. להגיד שהוא נהנה לקרוא אותו. "מה הכי אהבת?", מתעניין מוספחג, והמעריץ האלמוני מתחמק מתשובה. אולי הוא ממהר, החגים הרי הסתיימו וכולם חזרו לשגרת העבודה.
"אני אף-פעם לא מתנשא", אומר לי מוספחג. "אסור לי. אני מנסה תמיד להיות קשוב לכולם, להתחבר. לזכור שרק בזכות הקהל הגעתי לאן שהגעתי. אם יש משהו שלמדתי מהקריירה שלי, זה שהחיים הם כמו גלגל. הכל הרי יכול להתהפך".

אולי זאת הסיבה שהוא נזהר לא להרגיז אף-אחד. ולא חסרות הרי מחלוקות שיכולות לצוץ מכל סיפור שלו. שמאל וימין, דתיים וחילוניים, הפער העדתי. "יש הרבה בתחום שלי שמנסים לצבור פופולריות דרך הדגשת הרע והשלילי", הוא מותח ביקורת מרומזת. "אני מעדיף להיות זה שמאחד, שמתעלה מעל לשנאה והרוע", הוא מוסיף, ועושה את זה, כרגיל, באותה דרך כנה וחיננית שאנחנו מכירים.
השנה האחרונה באמת לא היתה קלה. מלחמה, יוקר המחיה שכולם מדברים עליו. אני מניח שזה משפיע גם עליך.
"כמובן. אבל אתה יודע – הדרך הנכונה להתמודד עם משברים היא לראות בהם אתגר והזדמנות. צריך לזכור שהיו לנו כבר תקופות קשות, ושרדנו משברים. בסופו של דבר, אנחנו יוצאים נשכרים אם אנחנו יודעים ללמוד ולהתפתח, ולראות בכל דבר את הסיפור המעניין שאפשר לספר. אירועים קשים יוצרים טרגדיות, אבל גם סיפורי גבורה אנושיים, וזה מה שתמיד החזיק אותי. הרי אנשים תמיד מחפשים את הנחמה, את הסיפור האנושי היפה והפשוט, את האמן שיודע לשמח ולעודד את כולם, או אפילו מתכון לקינוח טעים או רשימת אנקדוטות פוקחת עיניים".
כלומר אתה מרגיש שיש לך גם תפקיד, נקרא לזה "ממלכתי".
הוא מחייך את החיוך שהפך לסמל המסחרי שלו. "זה מחמיא לי מאוד אם רואים את הדברים ככה. אבל כן, אני רואה בזה גם סוג של שליחות, למרות שתמיד יהיו כאלה שיגידו שהתמסחרתי יותר מדי, שזאת רק קריירה, אגו או סתם עבודה".
אתה נתקל באמת גם בתגובות ציניות, או סתם לא אוהדות?
"תמיד היו ותמיד יהיו. אבל צריך לדעת לקבל גם את זה באהבה. מכל דבר אפשר ללמוד. אבל זה לא מעניין אותי, כי אני רואה שלמרות זעקות השבר, את הקהל זה לא מעניין – כל הטענות והביקורות. הם פשוט נהנים לפגוש אותי, וגם אני נהנה כשזה קורה בכל פעם".

כך או כך, אי-אפשר שלא להעריך את ההתמדה והנחישות שלו. נראה שמוספחג תמיד מצליח להמציא את עצמו מחדש, ולהמשיך להיות מדורת השבט של החגים.
זה הופך יותר קשה עם השנים? אתה מרגיש עייפות?
"אני מרגיש עייפות רק כשאני לא עסוק בעשייה", הוא מכריז. "תמיד צריך לחדש ולעניין. להישאר רלוונטי גם כשהזמנים משתנים, ולהיות קשוב. אבל בסופו של דבר אנשים יאהבו אותך רק אם אתה נאמן לעצמך, לאמת שלך. ואת זה אי אפשר לקחת ממני. כל סיפור שלי – גם אם הוא רק עוסק במתנות או עוגות – מנסה קודם כל לגעת באנשים, לרגש. ואני תמיד שואל את עצמי אם זה מרגש גם אותי. אם אני מרוויח מזה משהו. זה המבחן".
ובכל זאת, אתה שומע את הביקורות שאתה אולי קצת חוזר על עצמך, קצת ממחזר...
"לפעמים זה בסדר גם לחזור לדברים המוכרים והמרגיעים. או לתת זווית נוספת, אחרי שהתחברתי עם שותפים חדשים לעשייה. ואני יודע שהצלחתי כשאני מקבל את האהבה מהקהל, וזה קורה דווקא במקומות הקטנים, הפשוטים. כאן ברחוב, בשיחות סלון של אנשים בחג או בשבת. זה ממלא אותי רק בתשוקה להמשיך להיות יצירתי".
אז עכשיו, כשנרגענו והגענו אל "אחרי החגים", תסכים לספר לי משהו מהתוכניות לעתיד?
הוא מחייך חיוך מסתורי. "בוא נחכה בסבלנות לחגים הבאים. אין מה לעשות – אני עדיין אהיה כאן איתכם, אז אני מבטיח שיהיה, כמו תמיד, מעניין. וגם טעים".

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

תסמונת ההריון השני

בשבוע שעבר הוזמנו לסרט ההמשך, אחרי שבשבוע שלפני כן, העוברית "פיטוסי" התעקשה לשכב עם הראש כלפי מטה, עד שגם הרופא המומחה התייאש והחליט להשאיר אותנו במתח. אז שוב הגענו אליו, התיישבנו מול המרקע בחדר הממוזג והחשוך בכורסאות נוחות (טוב, אני התיישבתי בכורסה נוחה. אשתי שכבה על מיטה קצת פחות נוחה), וחיכינו לכתמים המרצדים, שבתוכם, כמו בחידה השבועית של ג'קי, מסתתרת השובבה הקטנטנה.
מה שמזכיר לי שצריך כבר באמת לשלוח להורים בווטסאפ הודעה שהבדיקה הסתיימה והכל בסדר.

אני מסתכן אמנם בלהיות בנאלי, אבל חשוב לי לספר את הדברים, גם אם יש בקהל כמה קוראים שכבר עברו הריון שני. ותמצית הדברים היא זו: יש הבדל מהותי בין הריון ראשון לשני. בין ההתרגשות שבצביעת החדר בגוון הוורוד המדויק שעליו התווכחנו תשעה חודשים, לבין שבירת הראש של הפעם הזאת – של איך לסדר אותו כך שיתאים לשתיים.
אז אני יודע שאולי כל מה שאכתוב נשמע טיפשי למי שכבר יש לו שני ילדים – בדיוק כמו שהתובנות וההתלהבות של הורים לילד ראשון נשמעות לי מטופשות עכשיו. אבל בישראל הפער הזה בין הפעם הראשונה לשניה הוא כל-כך גדול, דווקא בגלל שישראלים הם שיאני העולם במעקבים ובדיקות בזמן ההריון: בכל שבוע יש איזה אולטרהסאונד, סיסי שליה, חלבון עוברי, העמסת סוכר, או סתם מסמך שצריך ללכת ולאסוף מהמרפאה - כי בהריון נוטים גם לשכוח ולהתבלבל.

באחד המעקבים הקודמים, למשל, הסתבר ששכחנו את כל תיקיית המסמכים בבית. לא נורא, הרגעתי את הרופאה. הכל הרי נמצא ממילא במחשב, ומה שלא במחשב, אפשר להגיד – וסליחה על משחק המילים הילדותי – שהוא לא חשוב. התשובה הזאת גרמה לרופאה להסתכל עלי קצת בהפתעה. אחרי הכל זה הריון שני – אז מה אני בכלל עושה שם?

אז כן, ההריון השני הוא הרבה יותר רגוע ושלו – לפחות אם אתה האבא – או שסתם לומדים להסתיר טוב יותר את ההתרגשות והחששות, ולהציג את הכל כחלק מסיבובי ה"סידורים" של הבנק, הדואר, ואיסוף הילדה הוותיקה מהגן החדש. אבל זה לא שפתאום הפכנו לבעלי נסיון וחכמים יותר. פשוט חלק גדול מהעניין הוא שיש הרבה פחות זמן, או שיש איזו התחלה של הבנה שעוד מעט בכלל לא יהיה זמן, ותופעת הלוואי של זה, באופן פרדוקסלי, היא משהו שאפשר לפרש כ"רוגע".
בהריון הקודם למשל, אשתי התקשרה אלי פעם בגלל הקאות בלתי פוסקות, וגרמה לי לחזור מפגישת עבודה 15 ק"מ הביתה, כמובן כדי למצוא אותה מאוששת ונינוחה. הפעם, לעומת זאת, לא היו בכלל בחילות. או שאולי היו, אבל היא לא טרחה לעדכן אותי בזה.

אבל זה לא אומר שלא דואגים ומפחדים ומקפידים ללכת לבדיקות. כי הריון הוא הרי הדבר הכי מפחיד ולא טבעי שיש. אז ככה, עם כל התובנות המבלבלות האלו, התיישבנו בחדר של הרופא המומחה לחלק השני של הסקירה השניה. מצלמת העל-קול התחילה לעבוד, ומהמסך הפציעה דמותה של העוברית "פיטוסי", עדיין – בדיוק כמו בשבוע שלפני כן – מסתירה את פניה ומפנה אלינו את הגב.
"אני מקווה שזה לא מעיד על משהו", אמרה אשתי לרופא בחשש מה.
"זה מעיד רק על עקשנות", ניסה הרופא להרגיע.
"בדיוק לזה אני מתכוונת", אמרה אשתי. כי זאת הרי הפעם השניה. יש לנו כבר נסיון, ויש לנו כבר עקשנית אחת בבית.

אבל בסופו של דבר הבדיקה היתה טובה, תודה לאל, וקיבלנו מהרופא גם חיוך, גם דיסק עם סרטון שמתעד את הכל ושלעולם לא נצפה בו, וגם עוד כמה ניירות לאוסף. ואז, אחרי שגם אנחנו חייכנו סוף-סוף, מצאנו את עצמנו באופן הכי טבעי מקדישים את חצי השעה הבאה בסידור ההפניות בתיקייה הוורודה, ובסנכרון של היומנים שלנו עם כל תאריכי הבדיקות הבאות.
כי אם יש דבר אחד שלא משתנה, הרי זה הפחד מעין הרע.

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

מבצע חפיפניק

השנה אבנה סוכה, כך הבטחתי לעצמי, ונדהמתי לגלות עד כמה זה מסובך להתקדם מגבולות ההבטחה אל ארץ ההגשמה.
קודם כל בגלל שהמצווה הזאת, שכל הרעיון שלה הוא פשטות וארעיות, מתגלה כטיפה יקרה – גם כשלא מדובר במונח המופלא והבעייתי "סוכה לנצח". אבל מעבר לזה שדרוש כסף וכשרון הנדסי, בניית סוכה היא דבר מסובך גם בגלל אוסף החוקים הדקדקניים שמגדירים מהי סוכה כשרה וראויה – הן לפי היהדות, והן לפי תקנות השכנות הטובה של עם-ישראל בבתים המשותפים.

אבל אני אופטימי. הרי חג סוכות, כמו כל חג בעצם, הוא סמל לראשית הגאולה. וזה מה שמחזיק את עם-ישראל לאורך כל הדורות – התקווה הזאת לגאולה: לשוב לציון, לבנות בה את הבית הלאומי, ולהצליח גם שכל העסק יחזיק מעמד ולא יתמוטט.
ואלה כנראה בדיוק אותם נדודים ארוכי שנים שהביאו אותנו ליכולת הייחודית להעלים עין מכל מיני פגמים שהעיסוק בהם רק תוקע במקום, ולהחליף את השאיפה לשלמות אירופאית משעממת וקטלנית בהמצאות כמו סוכות ארעיות, מרפסות בלי תו-תקן, ודיסק-און-קי. וככה, בזמן שכולם התהדרו באיזו שאיפה מטופשת לשלמות, הקפידו היהודים לשמר את החפיפניקיות של ימי החול, והיא גם שמרה עליהם. כלומר, חוץ מכמה תקופות היסטוריות מצערות שבהן זה לא כל-כך עבד.

אז בשובנו לציון המשכנו את המסורת. ככה קיבלנו גם כמה פרסי נובל, כנראה. כי אנחנו תמיד חותרים קדימה, להמציא, לגלות, לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, גם אם יש עדיין כמה מדרכות קצת עקומות במקום הנוכחי שלנו. או אולי אפילו דווקא בגלל זה. ובזמן שכולם סביבנו מתכננים תוכניות מדוייקות, ההמצאות הגדולות ביותר בהסטוריה באות בדרך המקרה, או יותר עדיף – בדרך החפיף.
אנחנו כובשים את העולם עם אפליקציות שמתוכננות בדיעבד, מעבירים משנה לשנה תקציבי מדינה שאף-פעם לא סוגרים את כל הפינות, מזייפים קצת באימון הכדורגל – כדי שנספיק להגיע לשיפודיה לסגור את עסקת הנדל"ן – ובסוף גם קושרים את הקרשים של הסוכה על הגג של הרכב עם חבל שמישהו זרק כשהוא סגר את המרפסת והחליף את התריס הישן שלו. עד הבית זה יחזיק. לא צריך יותר.

לכן, אם מישהו יגיד לי שהוא פרפקציוניסט, מיד אפטר אותו מראיון העבודה. העולם שלנו מתקדם רק דרך הבערך. הרי השאיפה לשלמות היא המחיר הכי גדול שאנחנו משלמים תמורת ישיבת הקבע הנינוחה שלנו. החפיף, לעומת זאת, הוא כל-כך מוצלח, שאפשר היה לטעות ולחשוב שמישהו אשכרה תכנן אותו מראש. כל דבר שדינו להחזיק מעמד רק קצת  ולהתפרק עוד מעט, מבטיח לנו שנמשיך לחפש איך לבנות את הדבר הבא, להמשיך במסע הנדודים הנצחי הזה של השיפוצים והשאיפה לאי-שלמות.

והסוכה – היא הרי הסמל המושלם לכל זה. היא הארעיות והבערך והחפיף שאנחנו משמרים מול הסכנה הגדולה הזאת שבעצמאות מדינית וערים גדולות ללא הפסקה ועם תוכניות מתאר מדוייקות. חוץ מסוכות לנצח, כמובן, אבל למי יש כסף לזה?
אז העיקר שבסוף הסוכה תחזיק מעמד במשך שבוע, ולא תיפול מול הרוחות ויצר ההרס של הילדים. כי כמו בכל דבר שאנחנו עושים בבית הלאומי שלנו, לא משנה הדרך והשיטה, וגם לא היופי ואורך הברגים – העיקר שזה עומד, והעיקר שזה עובד. ומה יהיה אחר כך? אלוהים גדול, וגם ענני הכבוד שלו ששומרים עלינו לאורך הדורות גדולים מספיק.

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

חשבון נפש, בבקשה!

הבעיה הגדולה של החגים היא שהם יותר מדי מרוכזים וצפופים זה עם זה, כמו איזה שבת אחים גם יחד. ומעבר לעניין שבירת השיגרה של העבודה, גן-הילדים, והתזונה היומיומית, נוצר גם קושי מסויים להפריד בין מילות סיכום השנה מהשבוע שעבר, לגמגומי חשבון הנפש של השבוע הזה.

וכמו שאירועי השנה לא באמת מסתכמים או מסתיימים ביום אחד, ולא נחים גם בימי מנוחה, כך גם הסיכום הכללי מהסוג הזה נראה כמשימה שמתאימה רק לאיזה אולטרה-עורך-ספרים-כל-יכול שבשמיים, ולא לבני אנוש. אנחנו, הצרכנים הקטנים וקשי היום, מעדיפים הרי תמיד את הפריסה לתשלומים, גם אם בסופו של דבר זה עולה לנו בריבית או סתם בבריאות.

אבל גם אם בוחרים לענות את נפשנו רק פעם בשנה – כי הרי אי-אפשר להספיק לעשות את זה עם כל הריאליטי, והאוכל, והריאליטי של האוכל של כל השנה – איכשהו תמיד הדברים האלה תוקפים אותי בכל לילה כשאני הולך לישון. כל יום שלא התחרטתי בו על משהו הוא יום לא שלם מבחינתי, גם כי אני אדם כזה שנוטה להתחרט ולהתעכב על דברים, וגם בגלל שכל הזמן באמת יש לי טעויות מעצבנות.

כך או כך, עבור אנשים כמוני כל דבר שקורה הוא סוג של מבחן. כל אדם ששואל שאלה, כל מכונית שנדחפת לנתיב שלי, כל כעס קטן שמקמט את הלב. זאת כנראה השריטה הקטנה שלי, ואני משתדל ללמוד לשאת אותה בהכנעה – הרי אף אחד לא מושלם.

כי הנה הספוילר, לכל התוהים והשואלים לכל אורך הדורות: יצר האדם הוא אכן רע מנעוריו. אחרת לא היו שורדות כל הדתות שמנסות לרסן אותו, או סדנאות האימון האישי, או הנסיונות הנצחיים להראות שגם בחילוניות החופשית כביכול, יש עקרונות מוסר וצדק.
הרי אם רק היו מאפשרים לנו, היינו טורפים זה את זה. וזה לא שלא ניסינו לאורך הדורות. גם בלי מלחמות ושואות, ההיסטוריה מלאה מנהגים איומים שפעם היו סטנדרט חברתי, שלא לומר סטטוס חברתי, ושהיום רק כבלים בלתי-נראים של המוסר או החוק – הזול מביניהם – מרסנים אותנו מהם.
וכשאני אומר "היסטוריה", אני מתכוון גם לדברי ימי הזמן הזה עצמו.

והאמת היא שקצת חבל שאין עיסוק מספיק בזה, גם לקראת יום הכיפורים. קצת חבל שאלה שמנהיגים את השיח הציבורי – האמנים, אנשי התקשורת, וכהני הדת – בורחים תמיד לפתרונות הקלים יותר, של חשבון הנפש הלאומי הגדול, או של הפוליטי הקטן, או של המלחמה ההיא – הו, המלחמה ההיא.

אבל הרוע הוא בכל מקום. הוא להסתכל על מישהי ברחוב וללעוג לה בלב. הוא להאיץ קצת עם המכונית כדי שהאידיוט ברחוב הצדדי לא יידחף לפנינו. הוא לזלזל בעילגות הקלה של מישהו שכתב את דעתו בפייסבוק, במקום להודות שאני כן מבין למה הוא התכוון, או שהוא חלילה גם קצת צודק. הוא לקנא. הוא לא לפרגן. הוא לדרוש יותר מדי. הוא להשליך על מישהו חלש את הכעס שלי על מישהו חזק יותר. והוא להתנשא על-פני הרוע של האחר, ולנצל את ההכאה על חטא של מישהו אחר.
אז כמו תמיד, וכמו בכל יום, גם במבט של סיכום שנה כמעט בכל סעיף של תפילת הוידוי אני יכול למצוא את עצמי. אבל אני משתדל לא לחטוא בהתנצלות.

כי להתנצל זה החטא הגדול מכולם. זה רק נראה קשה, אבל זה שוב הפתרון הקל. להתנצל זה לברוח מהאשמה, כדי לקבל את האישור הפנימי לעשות את אותו הדבר שוב – כי הרי התנצלתי. להתנצל זה מעשה של החוצה במקום דיון של פנימה.

אז כמו שכתבתי בשבוע שעבר, הסתיו הוא התקופה הכי מבלבלת לערוך בה סיכומים, ולכן אנשים בורחים לרשימות והמצעדים, ובסוף הבלתי נמנע – גם לחשבונות הנפש הלא אישיים – הפוליטיים, הרכילותיים, או סתם המאשימים את האחר.
וכמו שכתבתי בשבוע שעבר, כוס הכוונות הטובות אף-פעם לא מלאה, ותמיד יש בה עוד מקום. ועכשיו רק צריך להחליט לא למלא אותה בהתנצלויות והצטדקויות.
אבל זה גם בדיוק האתגר הגדול. אחרת זה יהיה קל מדי. ולכן גם אני בתקופה הזאת קצת יותר סלחן למנהגים שקשורים בכוח לתאריכים ולתקופות השנה.