נסעתי בכביש החוף, בדרך חזרה מהנופש עם אשתי, אל הבית שלי והחיבוק האמיתי של הילדה. התנועה זרמה בנינוחות בכיוון דרום, הזכרונות עדיין היו טריים, והטמפרטורה היתה מדוייקת כמו האיזון בין עוצמת המוסיקה לרחש הרוח על מכסה המנוע.
ואז הגיעה המרצדס השחורה ונצמדה אלי, קרוב קרוב מאחור. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. לנהג ההוא נמאס מזה די מהר, והוא חתך בנחישות לנתיב שמימין, עקף, שבר שוב שמאלה, השתחל ביני לבין המרחק ששמרתי מהרכב שלפני, והמשיך בתנועתו אל הרווח הקטן הבא משמאלו, ואז שוב במהירות ימינה.
קל לקנא באנשים כאלה. יש להם מרצדס שחורה, הם עושים איתה מה שהם רוצים, והמשטרה אף-פעם לא תופסת אותם – כי היא עסוקה מדי בלתפוס עבריינים אמיתיים שגולשים ב-3 קמ"ש מעבר לקו העצירה, או לא מאותתים ביציאה מהחניה.
אבל זאת לא קנאה, זה משהו אחר.
המשכתי לנסוע דרומה על הכביש, לא מסגיר את המרדף שמתחולל בראשי אחרי המרצדס ההיא ואחרי ההגדרה המדוייקת לדבר הזה שאני מנסה להבין, שהוא בשום אופן לא קנאה, אבל אני לא יודע איך לקרוא לו.
כשהגענו לפקק הקבוע באזור נתניה ראיתי אותה שוב. עדיין מבריקה ויפה, אבל מתוסכלת מהפער הזה שבין נפח המנוע שלה לבין הצפיפות שלא מאפשרת לה לפרוץ קדימה, או אפילו הצידה. מהפער בין מה שמרגישים לבין חוסר היכולת להגדיר אותו. או סתם מחוסר הצדק הזה שגורם לה להזדחל כמו כולם.
אז אולי זאת באמת תחושה של חוסר צדק. פער בין מה שאסור לי לבין מה שמתאפשר לכל השאר.
הצפירה הארוכה שלו העירה אותי מהמחשבות. מישהו, בחוצפתו, השתחל לפניו, ועוד עם מאזדה ישנה ואפורה. אז הוא צפר – לא כדי להזהיר או להתריע מפני סכנה, אלא כי זאת הדרך היחידה של מכוניות, אפילו אם הן משוכללות כמו מרצדס, להשמיע את הכעס שלהן. המשכתי להסתכל עליו גם כשעברנו את האצטדיון החדש, בואכה העיקול הארוך שמוביל אל מכון וינגייט. מבט שאין בו שום חיוך ספורטיבי. מבט של כעס.
אולי באמת כבר כעסתי עליו בשלב הזה. אולי זה באמת פשוט כעס.
אבל זה לא כעס, לפחות לא על האיש במרצדס הגדולה. יכול להיות שזה כעס על המכוניות הקטנות האחרות, או על הרווחים הקטנים שיש ביניהן ומאפשרים לאיש הזה לחייך. על אלה שמתנהגים באופן אוטומטי ולא חושבים שאפשר אחרת, אלה שבוחרים רק את מה שמישהו אחר בחר בשבילם. אפילו אם זה להיפגע ממנו.
ואולי זה כעס על עצמי.
את כל הנסיעה היפה והנינוחה הזאת בזבזתי בנסיון לרדוף אחרי משהו שהופיע לרגע ויכולתי לתת לו להעלם, אבל לא הצלחתי. משהו שחור וגדול וחזק ומבריק. משהו שהפריע לי, למרות שאני כבר לא בטוח שהוא היה קיים בכלל. איזו תחושה עמומה שהיא לא קנאה, ולא חוסר צדק, ולא תסכול. בדידותו של זה שמתרכז רק במה שיש לאחרים מסביב, ושולח אליהם את אותו "המבט" הידוע ברמזור, במקום להניח להם לרדוף אחרי הדבר שהם עצמם לא ישיגו, גם עם המרצדס.
כי כשאתה עסוק במרדף, אתה רק הרודף. אתה רק זה שנותן למישהו אחר להחליט עבורך מה להרגיש.
ואז הגיעה המרצדס השחורה ונצמדה אלי, קרוב קרוב מאחור. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. לנהג ההוא נמאס מזה די מהר, והוא חתך בנחישות לנתיב שמימין, עקף, שבר שוב שמאלה, השתחל ביני לבין המרחק ששמרתי מהרכב שלפני, והמשיך בתנועתו אל הרווח הקטן הבא משמאלו, ואז שוב במהירות ימינה.
קל לקנא באנשים כאלה. יש להם מרצדס שחורה, הם עושים איתה מה שהם רוצים, והמשטרה אף-פעם לא תופסת אותם – כי היא עסוקה מדי בלתפוס עבריינים אמיתיים שגולשים ב-3 קמ"ש מעבר לקו העצירה, או לא מאותתים ביציאה מהחניה.
אבל זאת לא קנאה, זה משהו אחר.
כשהגענו לפקק הקבוע באזור נתניה ראיתי אותה שוב. עדיין מבריקה ויפה, אבל מתוסכלת מהפער הזה שבין נפח המנוע שלה לבין הצפיפות שלא מאפשרת לה לפרוץ קדימה, או אפילו הצידה. מהפער בין מה שמרגישים לבין חוסר היכולת להגדיר אותו. או סתם מחוסר הצדק הזה שגורם לה להזדחל כמו כולם.
אז אולי זאת באמת תחושה של חוסר צדק. פער בין מה שאסור לי לבין מה שמתאפשר לכל השאר.
הצפירה הארוכה שלו העירה אותי מהמחשבות. מישהו, בחוצפתו, השתחל לפניו, ועוד עם מאזדה ישנה ואפורה. אז הוא צפר – לא כדי להזהיר או להתריע מפני סכנה, אלא כי זאת הדרך היחידה של מכוניות, אפילו אם הן משוכללות כמו מרצדס, להשמיע את הכעס שלהן. המשכתי להסתכל עליו גם כשעברנו את האצטדיון החדש, בואכה העיקול הארוך שמוביל אל מכון וינגייט. מבט שאין בו שום חיוך ספורטיבי. מבט של כעס.
אולי באמת כבר כעסתי עליו בשלב הזה. אולי זה באמת פשוט כעס.
אבל זה לא כעס, לפחות לא על האיש במרצדס הגדולה. יכול להיות שזה כעס על המכוניות הקטנות האחרות, או על הרווחים הקטנים שיש ביניהן ומאפשרים לאיש הזה לחייך. על אלה שמתנהגים באופן אוטומטי ולא חושבים שאפשר אחרת, אלה שבוחרים רק את מה שמישהו אחר בחר בשבילם. אפילו אם זה להיפגע ממנו.
ואולי זה כעס על עצמי.
את כל הנסיעה היפה והנינוחה הזאת בזבזתי בנסיון לרדוף אחרי משהו שהופיע לרגע ויכולתי לתת לו להעלם, אבל לא הצלחתי. משהו שחור וגדול וחזק ומבריק. משהו שהפריע לי, למרות שאני כבר לא בטוח שהוא היה קיים בכלל. איזו תחושה עמומה שהיא לא קנאה, ולא חוסר צדק, ולא תסכול. בדידותו של זה שמתרכז רק במה שיש לאחרים מסביב, ושולח אליהם את אותו "המבט" הידוע ברמזור, במקום להניח להם לרדוף אחרי הדבר שהם עצמם לא ישיגו, גם עם המרצדס.
כי כשאתה עסוק במרדף, אתה רק הרודף. אתה רק זה שנותן למישהו אחר להחליט עבורך מה להרגיש.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה