יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

מושב בית-עיר

מדי פעם, בעיקר כשאת הלילה השקט מחרידות צפירות של מכוניות חסרות סבלנות, או צעקות של נוער הסיגריות וחבורתו, חוזרת אלי הפנטזיה הזאת לגור בבית צמוד-קרקע באיזה ישוב כפרי ופסטורלי.
בית קטן עם גינה קטנה, כמה פרחים, ערוגת ירקות טבעית, אולי גם עץ לימונים ריחני, מרפסת עם כיסא נוח לשעות הערב השקטות, וכמובן מגוון חרקים מכל הסוגים – בעיקר מהסוגים שלא הצליחו אף-פעם להסתגל לחיים העירוניים.

כחובב אדריכלות, תכנון עירוני, ובזבוז זמן באופן כללי – אני מדי פעם עוצר הכל ומטייל בין מאמרים שעוסקים בטכניקות בנייה לגובה ותוכניות המתאר של סר פטריק גדס לדורותיהן, ומנסה להשוות את כל מה שכתוב שם למציאות שסביבי. יש בזה המון חוכמה ויופי, עד שמבינים פתאום שאין בעצם שום דבר חכם, יפה או הגיוני בזה שאנשים זרים יגורו כל-כך קרוב זה לזה, ובטח לא זה מעל זה.

צריך להודות – הרעיון של מרקם עירוני די פשט את הרגל ברגע שאנשים הפסיקו להעמיס על שכניהם תבשילי שישי, והתחילו לגנוב לשכנותיהם את התחתונים מחבל הכביסה המשותף בגינה. הקטע הזה של ילדים לרדת לשחק בחצר הבניין – שלא לדבר על חצרות של בניינים זרים – נשמע היום כמו קונספט שעליו יש להתקשר ולדווח מייד לשירות הסוציאלי. יכול להיות שגם פעם זה היה עניין מסוכן שגובל בהזנחה, אבל פעם כנראה לא היתה ברירה – כי לא היו טלפונים להתקשר מהם.

הבעיה היא שככל שאנחנו תוקעים את עצמנו יותר בעיר, אנחנו גם הופכים להיות טיפוסים יותר עירוניים. כאלה שמקבלים בהבנה את קיומן של חנויות מתחת למרפסת שלנו, רק כדי לשמור על האפשרות הזמינה לקנות חלב במחיר מופקע ב-11 בלילה. כאלה שמתעלמים מהסורגים ומצליחים להתרכז במה שאנחנו יכולים לראות דרכם – אדנית של 30 ס"מ עם פרחים וקצת נענע. כאלה שמפעילים את הטלויזיה כשהשכנים והמכוניות הלכו לישון, אפילו אם יש שם תוכניות ריאליטי איומות – כי האלטרנטיבה היא שקט מצמרר ומפחיד.

ורק פעם בשנה, במקרה הטוב, אנחנו מעזים לצאת מהקופסה, ולשעוט בכביש המהיר, כשהמגדלים בשכונות החדשות עוד זועקים אלינו "אתם בטוחים?", אל הצימר שהזמנו בכפר, לחיות למשך שני לילות פלוס ארוחת בוקר את אותו חלום ישן, לשבת במרפסת הערב עם הצרצרים, להרגע קצת משאון החיים הצפופים, ואז לשאול את עצמנו "אוקיי, מה עכשיו?"

כי גם בחלום הכי וורוד, גורלו של אותו בית פרטי להפוך להיות בית פראי, עם שיחים שמשתלטים על הנוף, עם רעשים מוזרים שאין לנו אפילו את הפריבילגיה לנחש הפעם בחיוך מי מהשכנים עושה אותם ולמה זה לעזאזל זה קורה תמיד כשאני רוצה להרדים את הילדה, ובלי שום אפשרות להמתיק את הגלולה עם שוקולד שבדיוק נגמר ואין איפה לקנות כי הצרכניה נסגרת כבר בשלוש בצהריים.
ובכלל למי יש כוח לדאוג לגינה ולטפח את עצי הפרי, או אפילו רק לחכות שהם יגדלו. אנחנו, עכברי העיר, מתקשים הרי לחכות אפילו עד שיופע כפתור "דלג" בפרסומת של הקרקעות החקלאיות בהזדמנות מטורפת בסרטון שאנחנו צופים בו ביוטיוב.

יש כאלה שיגידו שהחיים בצפיפות של העיר הם הכרח, במיוחד בארץ כל-כך קטנה שצריכה לספק את צרכיהם של כל הדתות, העמים והעדות – ועוד להשאיר קצת שטחים פתוחים כדי לברוח מכל הצרות האלו אל הצימרים. אבל האמת היא שזאת כנראה בחירה. לא מוצלחת במיוחד, אבל עדיין בחירה.
אנחנו יצורים שמפחדים להיות לבד ובשקט, ושצריכים כנראה לדעת שהכל מספיק קרוב, ושמישהו תמיד יצטרף אלינו ללהקת ליווי של צעקות כשאנחנו מנגנים בבית בגיטרה. אנחנו בוחרים להקיף את עצמנו באנשים שאנחנו כל-כך סולדים מקרבתם, כי יש איזה כוח מנחם בצרה המשותפת של הבית המשותף. "מתבודד" היא הרי מילת גנאי, על סף ההפרעה הנפשית. אז אנחנו בוחרים לא להתבודד, ולחיות בעיר. לעזאזל – יש כאלה שאפילו בוחרים לגור בתל-אביב.

אז מדי פעם, כשעולה שוב הפנטזיה ההיא על הבית הפרטי והשקט עם הדשא ועצי הפרי, אני עושה מה שכל אדם עירוני שגר בבית משותף צריך לעשות במצב כזה.
אני מציץ בין הסורגים שבחלון, נושם את אוויר הלילה המפוייח, ואז צורח עליה "תפסיקי כבר להפריע! שקט!!!"

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה