יהיה די מדויק לומר שכבר חודש וחצי ברציפות אנחנו מסדרים את הבית. כשמדובר בהתרגשות לקראת הילד הראשון כולם מחייכים אליך בהבנה ואומרים "יצר קינון". אבל כשהבית מלא בצעצועים של הילדה שכבר יש לך, ואתה מוסיף על זה ערימות של כביסות ואביזרים שכבר שכחת שצריך לקראת הלידה הבאה, הם מחייכים ברחמים ובהבנה כשאתה אומר "קינון יש אולי בחלומות. אצלי יש רק רשימה של משימות".
בקינון שהיה לנו פעם הכל פשוט, אבל עכשיו יש תחושה תמידית ששום דבר עדיין לא מוכן. כי הקינון הוא רק סיפור מסגרת יפה, הוא כתבה ססגונית במגזין עיצוב, שמספרת לנו מה אנחנו צריכים לרצות, ולא אומרת כלום על מה שאנחנו מוכרחים לעשות.
זאת הרי הבעיה הכי גדולה עם מגזינים של סגנון חיים – ובו בזמן, זאת הסיבה שאנחנו כל-כך מכורים אליהם. המגזינים האלה הם כמו גיבורי-על של מבוגרים מתוסכלים. עטויים בגלימת כרומו משובח, צבעוני וריחני, הם מניחים את חיי היום-יום האפורים וחסרי הסדר שלנו בפינה, ומציגים לנו את העולם החדש, המסוגנן, המסודר והנקי, שמנצח בכוח לבן וקווים ישרים את שערות האבק וכל הפלסטיקים שממלאים את הסלון שלנו.
הרי הבית שלנו בחיים לא יראה ככה. אצלנו יש יותר מאגרטל אחד סמלי שמונח בדיוק באמצע המדף, ותמיד יש קצת כתמים וצעצועים ואיזו צלחת מאתמול על השולחן בסלון. והרצפה - עליה כבר אין מה לדבר, כי עליה עומדים כל החיים הרגילים והאפורים והלא מבריקים שלנו. וממש כמו גיבור-העל הזה שמחליף את בגדיו הפשוטים בחליפה של כוח מצוחצח, כך אנחנו דוחסים את כל הבלגאן לערימות בחדר השינה, ומוציאים את כלי ההגשה היפים והחדשים שלנו מהארון העליון במטבח כשאנחנו רוצים שהאורחים שלנו יקנאו ויגידו שאצלנו יותר מסודר מאשר אצלם.
אבל בפינה שהתפנתה פתאום מתנוסס מולנו הכיתוב הזועק "תמונת אילוסטרציה". כי התמונות שאנחנו מקנאים בהן, התמונות במגזינים היפים, הן תמיד "להמחשה בלבד". הן ה"הצעת הגשה" שעל אריזת הפודינג שהכינה לנו אמא כשהיינו ילדים, האריזה שהיינו מתבוננים בה בעיניים חולמות, ואז מביטים בגביע האשל בשימוש חוזר שמכיל את הקינוח שחיכינו לו, ואז מסתכלים על אמא בעיניים שואלות, ורואים את הכאב בעיניה – כשהיא דורכת על איזו קוביית לגו שהשארנו בסלון המבולגן.
ואנחנו מבטיחים לעצמנו שיום אחד נצליח בחיים. נהיה הסטיב ג'ובס של הקינוחים. נפצח את השיטה, והפודינג שלנו ייראה בדיוק כמו בתמונה על הקרטון הקטן הזה. אבל החיים מעמיסים עלינו עוד ועוד אגרטלים ופיסות אבק בפינות החדר, ואין לנו באמת כוח לנקות את הכתם הזה של ספל הקפה מהשולחן בסוף היום, והצעת ההגשה ממשיכה להתבונן בנו בזלזול מכל הקרטונים והאריזות של הפודינג והצעצועים של החיים.
אבל התמימות חולפת כמו נייר העיתון שמתעופף ברוח. כי בחיים אין באמת גיבורי-על, וכל התמונות הן רק להמחשה – רק שאחרי הכל, הן לא ממחישות את הבתים והמאכלים שהיינו רוצים. אלא משהו קצת הפוך.
כי האמת היא שבפרסומות המושלמות האלו החלב הוא דבק פלסטי, בגלל שלחלב האמיתי אין מרקם יפה ונכון, כמו של חלב דמיוני, או כמו של דבק פלסטי. בפרסומות ההן הגלידה היא פירה – שלא נמס באור הזרקורים, ואת הכריכים וההמבורגרים מחזיקים מאחור מבנים אדירים של קיסמים ופיגומים, כדי שהם לא יתמוטטו כמו החלום הישן שלנו, ובבתים הלבנים במגזינים יש אולי רק אבק של כוכבים, אבל אף-פעם אין בהם אנשים, ואין צעצועים שמחים, ואין בהם כתמי חיים.
ובפינת הסלון שלי, בסוף היום, אני עורם את כל צעצועי הפלסטיק הצבעוניים, באיזו אשליה של אסתטיקת לילה נקיה, או לפחות קצת יותר מקום פנוי מול העיניים. ואני מבין שלעולם לא נצליח לסדר את הבית באמת, לסיים את כל הכביסות והכלים, או לעצב אוכל כל-כך יפה שיהיה עצוב לאכול אותו.
ועל פינת השולחן אני מיישר את מגזין העיצוב הבוהק – קומיקס גיבור-העל חסר הסיכוי שלי – שנפל כשהילדה זרקה אותו משם כדי שיהיה לה מקום לשחק. וסוגר אותו, שילך לישון עד מחר.
בקינון שהיה לנו פעם הכל פשוט, אבל עכשיו יש תחושה תמידית ששום דבר עדיין לא מוכן. כי הקינון הוא רק סיפור מסגרת יפה, הוא כתבה ססגונית במגזין עיצוב, שמספרת לנו מה אנחנו צריכים לרצות, ולא אומרת כלום על מה שאנחנו מוכרחים לעשות.
זאת הרי הבעיה הכי גדולה עם מגזינים של סגנון חיים – ובו בזמן, זאת הסיבה שאנחנו כל-כך מכורים אליהם. המגזינים האלה הם כמו גיבורי-על של מבוגרים מתוסכלים. עטויים בגלימת כרומו משובח, צבעוני וריחני, הם מניחים את חיי היום-יום האפורים וחסרי הסדר שלנו בפינה, ומציגים לנו את העולם החדש, המסוגנן, המסודר והנקי, שמנצח בכוח לבן וקווים ישרים את שערות האבק וכל הפלסטיקים שממלאים את הסלון שלנו.
הרי הבית שלנו בחיים לא יראה ככה. אצלנו יש יותר מאגרטל אחד סמלי שמונח בדיוק באמצע המדף, ותמיד יש קצת כתמים וצעצועים ואיזו צלחת מאתמול על השולחן בסלון. והרצפה - עליה כבר אין מה לדבר, כי עליה עומדים כל החיים הרגילים והאפורים והלא מבריקים שלנו. וממש כמו גיבור-העל הזה שמחליף את בגדיו הפשוטים בחליפה של כוח מצוחצח, כך אנחנו דוחסים את כל הבלגאן לערימות בחדר השינה, ומוציאים את כלי ההגשה היפים והחדשים שלנו מהארון העליון במטבח כשאנחנו רוצים שהאורחים שלנו יקנאו ויגידו שאצלנו יותר מסודר מאשר אצלם.
ואנחנו מבטיחים לעצמנו שיום אחד נצליח בחיים. נהיה הסטיב ג'ובס של הקינוחים. נפצח את השיטה, והפודינג שלנו ייראה בדיוק כמו בתמונה על הקרטון הקטן הזה. אבל החיים מעמיסים עלינו עוד ועוד אגרטלים ופיסות אבק בפינות החדר, ואין לנו באמת כוח לנקות את הכתם הזה של ספל הקפה מהשולחן בסוף היום, והצעת ההגשה ממשיכה להתבונן בנו בזלזול מכל הקרטונים והאריזות של הפודינג והצעצועים של החיים.
אבל התמימות חולפת כמו נייר העיתון שמתעופף ברוח. כי בחיים אין באמת גיבורי-על, וכל התמונות הן רק להמחשה – רק שאחרי הכל, הן לא ממחישות את הבתים והמאכלים שהיינו רוצים. אלא משהו קצת הפוך.
כי האמת היא שבפרסומות המושלמות האלו החלב הוא דבק פלסטי, בגלל שלחלב האמיתי אין מרקם יפה ונכון, כמו של חלב דמיוני, או כמו של דבק פלסטי. בפרסומות ההן הגלידה היא פירה – שלא נמס באור הזרקורים, ואת הכריכים וההמבורגרים מחזיקים מאחור מבנים אדירים של קיסמים ופיגומים, כדי שהם לא יתמוטטו כמו החלום הישן שלנו, ובבתים הלבנים במגזינים יש אולי רק אבק של כוכבים, אבל אף-פעם אין בהם אנשים, ואין צעצועים שמחים, ואין בהם כתמי חיים.
ובפינת הסלון שלי, בסוף היום, אני עורם את כל צעצועי הפלסטיק הצבעוניים, באיזו אשליה של אסתטיקת לילה נקיה, או לפחות קצת יותר מקום פנוי מול העיניים. ואני מבין שלעולם לא נצליח לסדר את הבית באמת, לסיים את כל הכביסות והכלים, או לעצב אוכל כל-כך יפה שיהיה עצוב לאכול אותו.
ועל פינת השולחן אני מיישר את מגזין העיצוב הבוהק – קומיקס גיבור-העל חסר הסיכוי שלי – שנפל כשהילדה זרקה אותו משם כדי שיהיה לה מקום לשחק. וסוגר אותו, שילך לישון עד מחר.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה