כולם אומרים לי שאני משוגע.
אתה יכול לישון, אז תישן. מה אתה מתלונן? אתה כמו האנשים האלה שיש להם הכל בחיים ועדיין מרגישים שחסר להם משהו. או כמו הילדים האלה שיש להם את כל הצעצועים בבית, ועדיין רוצים לחטוף את הצעצועים של ילדים קטנים מהם.
ואני אומר להם: אתם צודקים. יש באמת הבדל בין הילדה הראשונה לשניה. עם התינוקת השניה השיש במטבח הרבה יותר מסודר, כמובן על חשבון כל שאר הבית שמלא בבגדים וורודים וחבילות ענקיות של חיתולים קטנים. עם השניה יש הרבה פחות מקום במכונית, כי למרות שהיא קטנה יש לה המון חפצים ותיקים, ולגדולה כבר יש אופניים. עם השניה כבר יש לי סמארטפון ואני לא צריך מחשב גדול כדי להשמיע לה מוסיקה איכותית דרך רמקולים קטנים וגרועים בלילות.
רק שאת השניה אני לא מאכיל, אז בלילות אני ישן.
וכולם אומרים לי שאני משוגע. שלישון בלילות זה הדבר הכי טוב שיש, שלא לומר הכי טבעי שיש, כמעט טבעי כמו הנקה. ואני אומר להם שממילא אין שום דבר טבעי בלהביא הביתה יצור כזה קטן וחמוד שהוא כל-כך חסר אונים שאפילו אין לו אופניים.
אבל מה שאני מנסה להסביר להם, וכמו התינוקת הזאת עצמה לא מצליח, הוא שחסר האונים האמיתי כאן זה אני.
כי לא יעזור כל הרוק המתקדם של שנות השבעים, אפילו ברמקולים איכותיים. ולא יעזרו כל הטריקים שאני מנסה לשחזר כדי לשחרר לה את הגזים. ולא יעזרו כל השירים וכינויי החיבה המוזרים עד גיחוך, שרק שעת לילה מאוחרת יכולה לגרום למוח האנושי להמציא. כשהתינוקת בוכה ואין לי שום יכולת לעזור לה בעצמי – זה חוסר אונים. וכשהיא לא עולה במשקל, אני יכול רק להמשיך להיות מודאג, ולכל היותר להביט בה מרחוק כשהיא יונקת ונרגעת, בזמן שאני מכין ארוחת ערב לאחותה הגדולה.
"זהו?" אני שואל אותה, "אחרי כל השנים וכל המאבקים וכל הקבוצות בפייסבוק, זאת שוב החלוקה חסרת האונים ההיא – אמא מניקה ואבא רק מודאג ודואג?"
והיא כמובן לא עונה, למרות שהיא נראית מוטרדת ממשהו. ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר. שזה טבעי, ושאני יכול לישון בשקט בלילה. שלמרות שאני ישן היא תגדל להיות בת טיפש עשרה שאוהבת אותי ומורדת בי בדיוק כמו אחותה בת השלוש. שכרטיס מעקב המשקל המדאיג של טיפת חלב יתחלף בכרטיס מעקב המשקל של קבוצת הדיאטה – כי כל בת טיפש עשרה עושה דיאטה. שהלילות שבהם אני לא מתעורר יתחלפו בלילות שלמים בלי שינה כשהיא תצא לבלות עם בנים.
אבל בינתיים אין לי מה לעשות, חוץ מלישון בלילה, וזה מדאיג אותי. כמעט מדיר שינה מעיני.
ומתוך השינה הזאת אני שומע את הבכי הקטן שלה, שנרגע מיד כשהיא מתחילה לינוק. וכל הקולות של כולם לוחשים לי בתוך הראש "אתה יכול לישון. תחזור לישון, משוגע, הכל בסדר". ועוד לפני שאני מספיק להגיד משהו, עונה להם פתאום הקול של הילדה הגדולה, שמתעוררת והולכת לשירותים לבד, בלי העזרה שלי. אבל אני קם בכל זאת ללוות אותה בחזרה למיטה שלה.
"לכי לישון, מתוקה שלי. הכל בסדר", אני אומר לה, ונרדם לידה.
אתה יכול לישון, אז תישן. מה אתה מתלונן? אתה כמו האנשים האלה שיש להם הכל בחיים ועדיין מרגישים שחסר להם משהו. או כמו הילדים האלה שיש להם את כל הצעצועים בבית, ועדיין רוצים לחטוף את הצעצועים של ילדים קטנים מהם.
ואני אומר להם: אתם צודקים. יש באמת הבדל בין הילדה הראשונה לשניה. עם התינוקת השניה השיש במטבח הרבה יותר מסודר, כמובן על חשבון כל שאר הבית שמלא בבגדים וורודים וחבילות ענקיות של חיתולים קטנים. עם השניה יש הרבה פחות מקום במכונית, כי למרות שהיא קטנה יש לה המון חפצים ותיקים, ולגדולה כבר יש אופניים. עם השניה כבר יש לי סמארטפון ואני לא צריך מחשב גדול כדי להשמיע לה מוסיקה איכותית דרך רמקולים קטנים וגרועים בלילות.
רק שאת השניה אני לא מאכיל, אז בלילות אני ישן.
וכולם אומרים לי שאני משוגע. שלישון בלילות זה הדבר הכי טוב שיש, שלא לומר הכי טבעי שיש, כמעט טבעי כמו הנקה. ואני אומר להם שממילא אין שום דבר טבעי בלהביא הביתה יצור כזה קטן וחמוד שהוא כל-כך חסר אונים שאפילו אין לו אופניים.
אבל מה שאני מנסה להסביר להם, וכמו התינוקת הזאת עצמה לא מצליח, הוא שחסר האונים האמיתי כאן זה אני.
כי לא יעזור כל הרוק המתקדם של שנות השבעים, אפילו ברמקולים איכותיים. ולא יעזרו כל הטריקים שאני מנסה לשחזר כדי לשחרר לה את הגזים. ולא יעזרו כל השירים וכינויי החיבה המוזרים עד גיחוך, שרק שעת לילה מאוחרת יכולה לגרום למוח האנושי להמציא. כשהתינוקת בוכה ואין לי שום יכולת לעזור לה בעצמי – זה חוסר אונים. וכשהיא לא עולה במשקל, אני יכול רק להמשיך להיות מודאג, ולכל היותר להביט בה מרחוק כשהיא יונקת ונרגעת, בזמן שאני מכין ארוחת ערב לאחותה הגדולה.
"זהו?" אני שואל אותה, "אחרי כל השנים וכל המאבקים וכל הקבוצות בפייסבוק, זאת שוב החלוקה חסרת האונים ההיא – אמא מניקה ואבא רק מודאג ודואג?"
אבל בינתיים אין לי מה לעשות, חוץ מלישון בלילה, וזה מדאיג אותי. כמעט מדיר שינה מעיני.
ומתוך השינה הזאת אני שומע את הבכי הקטן שלה, שנרגע מיד כשהיא מתחילה לינוק. וכל הקולות של כולם לוחשים לי בתוך הראש "אתה יכול לישון. תחזור לישון, משוגע, הכל בסדר". ועוד לפני שאני מספיק להגיד משהו, עונה להם פתאום הקול של הילדה הגדולה, שמתעוררת והולכת לשירותים לבד, בלי העזרה שלי. אבל אני קם בכל זאת ללוות אותה בחזרה למיטה שלה.
"לכי לישון, מתוקה שלי. הכל בסדר", אני אומר לה, ונרדם לידה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה