יום חמישי, 2 באפריל 2015

פסח, מצה, ומסורת

בכל שנה זה קורה מחדש.
בין הנקיונות של כל הפירורים לפני פסח לבין אכילת המצות – שבואו נודה, הן המאכל הכי מתפורר ומלכלכך שהומצא, בין הצלי ברוטב עם תפוחי אדמה לבין הקומפוט לקינוח שבסעודת ליל הסדר, אני מתעקש לנסות ולהסביר לכולם שוב מה צריכה להיות המסורת האמיתית של החג.

מסורת היא עניין חמקמק. מצד אחד היא מוצקה כמו מצה וברורה כמו סכו"ם מוכסף, ומצד שני יש בה פגם גדול ובסיסי: אין שום אפשרות להצביע על אדם מסויים שקבע אותה, ושיהיה אחראי לשאר הפגמים והבעיות. אין לה מנהיג.
לכאורה זה היה יכול להיות נהדר – הרי כשאין מבוגר אחראי שיגיד מה מותר ומה אסור ומה צריך ומה נהוג, כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהנהיג את המסורת הנכונה בעיניו. אבל זה שאין אף אחד שקבע מהי בדיוק המסורת, לא אומר שלא יבוא כל אחד ויוכיח לך באותות במופתים ובקומפוט, שיש מסורת אחת ברורה והדעה שלך היא מטומטמת.

ובכל שנה, כשמגיע פסח, אני חוזר לנושא הזה. כי למעשה, פסח הוא בדיוק החג שמתאים לי, למרות שהתחרות עם פורים השמח וחנוכה הזורח לא פשוטה. הוא החג שמתאים לי, כי מבחינתי הנושא האמיתי בפסח – מעבר לאביב וההתחדשות והיציאה מעבדות לחירות וכל הדברים הגדולים – הוא העניין הזה של הפשטות. המינימליזם.
ואני מנסה בכל שנה להכביר במילים ושכנועים חסרי סיכוי, ומבלה את שבעת ימי חול המועד בנאומים ארוכים ומסובכים במאמץ להסביר את זה שלקחנו את המינימליזם הזה וסיבכנו אותו ללא צורך. אבל בכל שנה מחדש זה לא מצליח לי, כי העם היהודי לא מסתדר עם מינימליזם ופשטות, ומעדיף מסורת של פילפול וסיבוך. וגם קצת כי אני מסתבך עם ההסברים.

אז אני אנסה לנסח את זה בקיצור: אני חושב שבפסח צריך לאכול מהר, פשוט, ואם אפשר (וכאן אני מבקש לא לתת לילדים לקרוא, כי זה לא חינוכי) גם בעמידה או אפילו בהליכה.
לאכול פיסות מצה שעטפו בזריזות קצת ירקות, או ביצה, או נקניק, או משהו מקופסת שימורים. ואני יודע שנקניק וקופסת שימורים הם רמאות, כי מאחורי הקלעים לקח הרבה זמן להכין אותם, אבל זאת המסורת הפרטית שאני מנסה להנהיג, וכל מסורת מבוססת על קצת עיגול פינות, וכל מנהיג מתבסס קצת על רמאות. ואם כבר מוסיפים לכל זה את התבלין של נושא החירות, אז החירות שלי היא לנסות ליצור לעצמי את המסורת של המינימליזם, ושל ההתעקשות הזאת שלי לראות בסעודות ארוכות ומבושלות היטב משהו שצריך להיות... ובכן, מנוגד למסורת.

הרי בעיקרון, הסיפור של פסח הוא שלא היה לבני-ישראל זמן, אז הם לא נתנו לבצק להחמיץ ולתפוח, ואכלו אותו מהר מהר, כשהוא עדיין דק ושביר כזה עם שורות ישרות ומסודרות של חורים. רק שמצד שני, מסתבר שבזמן שהם חסכו הם הצליחו לבשל לארוחה החגיגית מרק עם קניידלך, צלי בקר ברוטב יין, עוף בדבש, אורז עם צימוקים ושקדים, תפוחי אדמה מקורמלים בריבת בצל, עשרים סוגי סלטים, וקומפוט שאף אחד לא יאכל, גם כי הבטן כבר מפוצצת, וגם כי זה קומפוט – ואף אחד אף פעם לא אוהב את הקומפוט, ומה זה בכלל השם המצחיק הזה "קומפוט"?

אז לטעמי – למרות שבאוכל אין לי טעם מי יודע מה, ואלה גם הרגלי התזונה שלי בכל הלילות – האוכל של פסח צריך להיות פשוט שבפשוטים, ומהיר שבמהירים. אבל זה לא אומר שהוא "פאסט פוד", כי "פאסט פוד" הוא הדבר הכי נטול מסורת ואידאולוגיה שיכול להיות. האוכל של פסח צריך להיות מלא באידאולוגיה ומסורת. הוא מהיר כי אין זמן. כי חייבים לחטוף משהו ולברוח, כי מאחורינו פרעה, וסביבנו המדבר, וזה עוד בסדר, אבל לפנינו הדבר הנורא והמאיים מכל – החירות!

כי הרי מהי החירות אם לא מטה הקסמים שנוטל מאיתנו את המנהיגות הראויה לשמה, ונותן לנו תמורתה רק תערובת של וויכוחים אינסופיים, מסורת, וגם וויכוחים על מהי המסורת.

אז מצד אחד, בכל שנה אני מסביר שלכל אחד מותר שתהיה מסורת משל עצמו. מצד שני, בכל שנה אני נזכר שחג הפסח הוא חג יציאת מצרים, האירוע שלא היה קורה אם לא היה לעם היהודי מנהיג דגול כמו משה (וגם קצת נס אלוהי, כי בכל זאת - משה היה מנהיג מגמגם), ומבין כמה חסרים לנו היום מנהיגים כאלה. אז מי אני בכלל שאנסה להנהיג מסורת חדשה והגיונית יותר. או מטומטמת יותר.

והנחמה היחידה שלי היא העובדה שמשה בכלל לא מוזכר בהגדה של פסח.
זה, וכריך של מצה עם איזה נקניק.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה