יום חמישי, 28 במאי 2015

מי סופר?

השבוע, כשישבתי עם הילדה לקריאת הסיפור המסורתי לפני הוויכוחים על כמה מאוחר כבר וצריך ללכת לישון, היא תפסה אותי על חם מסביר לה מה כתוב ב"שם המחבר" ו"שם המאייר", אבל מדלג באלגנטיות על הקרדיט הנוסף שהופיע שם. אז ישבתי עם הילדה וסיפרתי לה מה זאת הוצאה לאור, ואיך ספר נולד בדמיון, אבל הוא הרי לא רוצה להישאר רק בדמיון. והילדה הזאת אוהבת סיפורים ואוהבת דמיון, אבל אוהבת גם לדעת דברים. אז במקום סיפור, ישבנו עם כל הספרים שלה, אחד אחד, ובדקנו מה כתוב בכריכה הפנימית, בעמוד הקרדיטים, כ"שם בית ההוצאה לאור".

יותר משנה עברה מאז שהוצאתי לאור את שני הספרים שלי. זמן די ארוך, אבל כנראה לא ארוך מספיק כדי ללמוד איך להגיב נכון למחמאות. במיוחד כשאני נזכר כמה ארוך באמת היה הזמן שלקח לי מאז שהתחלתי לכתוב ועד שהחלטתי להוציא אותם לאור. אז יותר משנה אני עדיין מסתגל, ועדיין נבוך קצת כשמחמיאים לי. שלא לדבר על כשקוראים לי "סופר".

החודש חל "שבוע הספר" המסורתי. מסוג ה"חגים קטנים", שעליהם כתבתי פעם ש"הקטנות שלהם נותנת לנו יותר חופש להגדיל אותם בעצמנו ולעשות מהם משהו מיוחד – לעצב אותם כמו שאנחנו רוצים".
בילדותי, שבוע הספר העברי היה תמיד אירוע חגיגי, שבשיאו אותו ערב שבו אני מכתת את רגלי עם אמא בכיכר העיר, אפוף בזיעת הקיץ, ותמיד מרגיש שאני לא מצליח להגיע אל הדוכנים - בגלל הגובה, בגלל הדוחק, בגלל ההילה שעטופה בריח הממכר של הדפוס הטרי.
בשנה שעברה, בפעם הראשונה גם אני הגעתי לדוכנים האלה, מהצד השני שלהם. עם הספרים שלי, וזיעת ההתרגשות שלי. כלומר, לא לדוכנים שבכיכר, אלא למבצעי ההנחות בחנויות האינטרנט, אבל בכל זאת - גם העולם קצת גדל והשתכלל.

השנה אחזור לשבוע הספר מהצד של הקניות, למרות שהיתה לי אפשרות להציב את הספרים שלי אפילו בדוכנים האמיתיים. מצד שני, השנה אולי אעשה משהו הרבה יותר מטורף – לעמוד מול קהל ולספר סיפור. זה יקרה בעוד כשבועיים, אם אצליח להתגבר על הקושי להחליט מה לספר שם, ועל הקושי לשרוד את החרדה הזאת.

העניין הזה עם הקהל הוא דילמה בעייתית. לכתוב זה משהו שעושים לבד. זאת סוג של בדידות מבחירה. זה לסגור לזמן מה את כל הדלתות, גם כשאתה יושב באוויר הפתוח. זה לשקוע בעולם שהוא לגמרי שלך, בלי לתת למציאות להפריע לך. מלבד כמובן הפרעות קטנות כמו בריחה לפייסבוק, הודעות במגוון אפליקציות בטלפון, צפירת מכונית שמעירה אותך מהדמיון, או החיים עצמם.

אני רגיל לעשות הכל לבד. אני אדם כזה. אפילו כרכתי פעם ספרים לגמרי לבד, והכנתי ספרים אלקטרוניים בעצמי, ובניתי לעצמי אתרי אינטרנט. שלא לדבר על זה שכדי להשכיח את חרדת הבדידות הזאת, אני גם מראיין את עצמי לפעמים, או מכין את מוצרי המרצ'נדייז שאני מכריח אנשים לקבל כמתנות.

אבל בסוף מסתבר שצריך גם קהל. אפילו קטן, ואפילו אם זה לא פנים אל פנים. הרי גם אם אדם יכול לעשות הכל לבד, כשהוא אדם כותב הוא לא רוצה להיות היחיד שקורא את זה (למרות שאני, באופן מפתיע, מאוד אוהב לקרוא את עצמי).

הילדה שלי, באותו ערב, אילצה אותי גם לעמוד מול משמעות ההסבר שלי. הסיפור תמיד נולד בדמיון, אבל לא רוצה להישאר בדמיון. וכשאתה כותב, אחרי כל הבדידות, אתה חייב לברר לעצמך גם מדוע אתה כותב. מה אתה מחפש שם, בין המילים והשעות מול בחירת האותיות.

אני לא "סופר". סופרים אמיתיים מביעים את דעתם על פוליטיקה במאמרי דעה ב"הארץ", או לפחות בפייסבוק. סופרים אמיתיים חושפים את הטרגדיות הפרטיות של חייהם האישיים בראיונות מיוחצנים ומוחצנים. סופרים אמיתיים משתתפים בשבוע הספר.
אבל אני לא רוצה שהסיפורים ישארו רק בדמיון. אני כותב בעיקר משתי סיבות: כי אני רוצה להשאיר משהו אחרי, וכי אני רוצה לקבל הערכה (אבל רצוי שהיא עצמה – ההערכה הזאת – לא תבוא כמשהו שנשאר אחרי).

וזה שאני אוהב לעשות דברים לבד, וזה שאני מעריך את עצמי אבל נבוך משיווק עצמי, זה חסרון גדול. אולי זאת עוד סיבה שאני לא "סופר".
אבל כשאתה כותב, ועדיין לא "סופר", אתה מגלה שזה בעצם לא מאוד חשוב לך. חשובים דברים אחרים. מה שנשאר זה רק לכתוב על זה. או לחלופין, וכנראה עדיף, להמשיך לכתוב סיפורים. ממילא אין ברירה ואי-אפשר כבר להפסיק.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה