יום חמישי, 27 במרץ 2014

עלילות ספר-מן


אז מסתבר שפתאום הוצאתי לאור את הספר עם אוסף הסיפורים הקטנים שלי. והיות ואף-אחד לא יראיין אותי למוסף השבת היוקרתי שלו על זה – וזה בסדר גמור כי גם ככה בראיונות האלה כולם יוצאים מסולפים ומסולפפים – אתלבש עכשיו בבגד יפה, אדמיין שוב את הקולות בראשי, ואספר על זה קצת כאן.

החיים מורכבים מכל מיני רגעים קטנים. אבל יותר מזה, הם מורכבים בעיקר מהמשמעות שאנחנו נותנים לאותם רגעים שבאים והולכים. הרבה רגעים כאלה אספתי לאורך השנים, וניסיתי להתבונן בהם ולחשוף מהם את המשמעויות שאני ראיתי בהם. את כל זה כתבתי לאט לאט, ומחקתי, וכתבתי שוב, ותיקנתי, והחלפתי מילה שפתאום הציקה - וככה התעוררתי בוקר אחד עם התחושה המוזרה שיש לי אוסף של סיפורים קצרים במגירה.

ויש לפעמים גם רגעים נדירים, שהחיים האמיתיים שלך מתלכדים בסינכרון מלא עם החיים שאתה חולם עליהם כשאתה כלוא בתוך המחשבות לפני השינה. עם רגעים כאלה אני בדרך-כלל לא יודע איך להתמודד, ולכן אני נאלץ לבחור בין מבוכה לבין פשוט להרדם, בתקווה שאתעורר לתוך התחושה המרגיעה של התסכול המוכר והישן והטוב.

השבוע היה עוד רגע כזה, של התלכדות קווי החיים ומשמעותם. זה היה הרגע שבו קיבלתי את ההודעה שאוסף הסיפורים הזה שלי, שבחרתי (בעזרתכם האדיבה) לקרוא לו "חנווני בגמלאות", זמין לרכישה באתר "מנדלי". גם כספר אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספר מודפס וכרוך, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה. לא שזה היה רגע מפתיע – הרי אני זה שבחרתי ליצור מהסיפורים האלה ספר ולשגע את כולם עם העניין הזה בתקופה האחרונה – פשוט קצת מפתיע שבכלל החלטתי את זה.

התחלתי לכתוב סיפורים כשהייתי בן 20 בערך. זה היה גרוע ועילג בדיוק כמו שזה נשמע. אפילו מעבדי התמלילים בימים ההם היו יותר משוכללים ובעלי מעוף ממני. אבל אחד הכישורים שאדם מסגל עם הגיל, מעבר להתנסחות קצת יותר מעניינת, הוא היכולת להימנע ממבוכות עתידיות בנוסח "איזה אידיוט הייתי", ולהחליף אותן בראייה מפוכחת יותר, בנוסח "איזה אידיוט אני כבר עכשיו".
ובגיל מסויים, אידיוט או לא, המאזניים מתחילים לשנות כיוון ואתה רוצה פשוט להספיק להשלים עוד כמה דברים. במילים אחרות – כבר לא אכפת לך מהמבוכה הזאת. אתה מבין שהיא בעצם מורכבת מכל מה שהוא "אתה".
אז בגיל מסויים, לא מזמן, נזכרתי שתמיד כתבתי ושמרתי במגירה.

"לשמור במגירה", הוא כמובן רק דימוי רומנטי של הדור של פעם, הדור שגם השאיר דברים "על רצפת חדר העריכה". כלומר הדור שלי. במגירות האמיתיות יש בדרך-כלל רק חשבונות ארנונה ישנים, אבק, ועיפרון לא מחודד שמתחבא שם בזמן שאתה מחפש אותו בכלל על השולחן. המגירות שלי היו בעצם כל מיני תיקיות וירטואליות, שעברו איתי ממחשב למחשב כי לא העזתי אף-פעם למחוק אותן, וכי הדיסק ממילא גדול יותר ויש מקום, אבל אף פעם גם לא בדקתי את העפרונות הלא מחודדים שהיו באותן תיקיות.

ושם מצאתי את הכתיבה ההיא של פעם, שלא ידעתי איך להגדיר אותה. ומצאתי המון התחלות של דברים, המון פירורים של מילים, וכל מיני דברים שנשכחו ונשארו על רצפת חדר העריכה – בצדק או סתם מתוך עצלנות.
פעם, למשל, התחלתי לכתוב ספר עם נופך עתידני (למרות שזה סוד ידוע שכל הספרים העתידניים בעצם עוסקים בהווה). למזלי לא המשכתי אותו, כי כתבתי אותו בגיל הצעיר ההוא שבו לא ממש ידעתי לכתוב, אבל מצד שני – הנה עברו שנים, והעתיד שסימנתי שם, ושתמיד נשף לי קצת בעורף, הפך להווה ומאיים עכשיו לתת לכל הספר הזה נופך של ספר היסטוריה.
מה שאומר שכנראה בכל-זאת אנסה לכתוב אותו. כמו את שאר הדברים שהתחלתי – חוץ מהדברים שאין לי מושג איך להמשיך, ולכן אחליט שהם שלמים בדיוק כמו שהם. כמו הפירורים שהם.

מה שאני מנסה לומר, זה שהעתיד – עתיד להפוך לעבר. ואם לא עכשיו – אימתי. ולכן פשוט הוצאתי לאור ספר (ובקרוב מאוד עוד אחד), אבל אני לא "סופר", אלא יותר "כותב". מישהו שהתחביב שלו הוא כתיבה, העיסוק במילים, הפיסול בהן, הייסורים מהן, והסיפוק מהן. ומה שאני עוד מנסה לומר, זה שזאת אולי הדרך שלי להשאיר משהו מעצמי בבוא העת – דרך טיפה יותר טובה מתחביבים כמו טיסנאות, או מלצוץ בלילות בתור רוח-רפאים מול אנשים.

לכן גם בחרתי לעשות את הכל בדרך שאני הכי אוהב – לטוב ולרע: באופן עצמאי, אבל מצד שני חסכני בזמן ובייסורי המבוכה; מהכיס הפרטי שלי, אבל מצד שני בדיוק כמו שאני רוצה לראות את זה. ובסופו של דבר זאת זכות. גם לכתוב בחופשיות את מה שאני רוצה, בדיוק בדרך שאני רוצה לקרוא את זה, גם להיות מסוגל להוציא את זה לאור בעצמי, וגם אפילו לראיין את עצמי לכבוד המאורע – כאן, במגירה הפרטית והשקופה שיצרתי לעצמי.
ואם גם אחרים יאהבו את הסיפורים שלי בסוף, אז בכלל זכיתי.


יום חמישי, 20 במרץ 2014

לא הלמדן למד

הייתי בטוח שחשבון הנפש של יום-הכיפורים או יום-ההולדת הוא מייסר, אבל אף אחד לא הכין אותי לזה שההורים שלי יעברו דירה, ואני אמצא את עצמי צולל לתוך ארגזי המזכרות והניירות שהם שלפו מהבוידעם, ואת הילד שהייתי מציץ אלי בבוז מבין תעודת המעבר לכיתה ד' והספר שקניתי פעם כדי להתכונן לפסיכומטרי, ושואל אותי "מה למדת?"

ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני חייב ללמוד. אז בתיכון הייתי במגמה "מדעית" ולמדתי מתמטיקה, פיסיקה וכימיה, אחר-כך למדתי פרסום, ואז קולנוע וטלויזיה באוניברסיטה, ובסוף לימדתי את עצמי תיכנות וגם קצת אמנות, וקראתי הרבה עיתונים ואינקלופדיות וכריכות של ספרים.
ולכן, כששואלים אותי "מה למדת", אני בדרך-כלל עונה "כלום".

כי אם יש משהו שאפשר ללמוד בחיים האלה, הוא שאף-פעם אי-אפשר לדעת הכל. אדם יכול לבלות את כל החיים שלו באקדמיה ובקורסים להכשרה מקצועית, ואפילו לעשות מהסטודנטיאליות קריירה בפני עצמה, אבל בסופו של דבר, גם בלי ללמוד מאקרו-כלכלה ומנהל עסקים כמו כולם, אני יודע שלימודים הם כמו כל הבועות הכלכליות: בכל דור ודור יש יותר מה ללמוד, כי בכל דור ודור יש גם את הידע שצבר הדור ודור הקודם ושהוא מתעקש להנחיל לך. וככה יוצא שבכל פעם שמישהו עם חליפה אומר משהו שמתחיל ב"הנוער של היום...", נופל על הראש של הנוער הזה עוד ספר עב-כרס, שהוא צריך לשנן מתוכו עוד תיאוריה שגויה ולא רלוונטית של פעם, לעוד איזה מבחן במכללה.

אבל מה שעדיין תמיד מפתיע אותי, זה שאני בכל-זאת יודע כל מיני דברים, למרות שמעולם לא למדתי אותם. כלומר, לא כמו שצריך – עם תעודות ממוסגרות והכל. יכול להיות שזה בגלל שאני כזה אוטודידקט בלי תואר שני אבל עם דוקטורט מטעם עצמו, בעיקר בתחום החיפוש היעיל של מדריכי "איך עושים" באינטרנט, אבל אני חושב שזה קשור באופן אירוני גם לזה שלא אהבתי את הלימוד במוסדות הסגורים.

במגמה המדעית בתיכון היתה לי מורה נפלאה לספרות וחיבור – שזה איך שקראו פעם לכתיבה – וככה למדתי את המתמטיקה שאומרת שמי שיש לו רק "ראש ריאלי", יש לו בעצם רק חצי ראש. בפקולטה לאמנות באוניברסיטה למדתי שלמילים יש המון כוח – בעיקר למילים כמו "מהנדס", "כלכלן" או "עורך-דין". ואחרי שנים, כשניסיתי ללמד קורס ב"קאמרה אובסקורה", גיליתי שאני יודע ללמד לא רע, אז קצת חבל שאין לי תואר שני.
אבל בגלל שהנטיה האנושית היא כן ללמוד לקח מכל דבר, ויותר מזה – להצדיק כל דבר – למדתי מכל זה בסוף שתמיד יש עוד משהו חדש שכדאי לדעת, ושאם היה אפשר להתעלם מהקטע של הסטטוס החברתי, כדאי יותר לסמוך רק על עצמך כשאתה מנסה להוסיף אותו לידע האישי שלך.

בית-הספר, למשל, מלמד אותך בעיקר איך לא כדאי לבחון ולמדוד ידע. כלומר, ברור שחשוב להכין שיעורי-בית ולהתכונן למבחנים – זה נותן קצת שקט להורים, או לחלופין הרבה זמן איכות איתם – אבל בחיים האמיתיים אין רק תשובה אחת נכונה מתוך הארבע, וזכרון פנומנלי של דרך החשיבה של מישהו אחר לא יעזור לך לחשוב בעצמך.
והאוניברסיטה – היא כמעט תמיד לא מקום שאפשר ללמוד בו משהו. כלומר, ברור שיש הרצאות מרתקות, וספריה ענקית, וסטודנטיות חמודות ומנוסות, אבל אחרי שאתה מוסיף את התעודה הנכספת לקורות החיים, אתה גם לומד שחסר בה, באקדמיה, את העניין הפעוט הזה של הביקורת העצמית והשאיפה לחדש. היא נוטה לשמר את הטקסטים הישנים שלה, ואת הפרופסורים הוותיקים שלה, ואת האמונה העצמית והצדקנית שלה – וזה בעצם כמעט כמו דת, רק בלי הקטעים היפים של השירים והמזמורים בחגים.

אבל הילד הזה עם התעודות שעוברות עכשיו דירה הוא היום בעצמו אבא, ופתאום כל מה שהוא מנסה זה לוודא שהילדה שלו תלמד כמו שצריך, ולא סתם תהיה סקרנית חסרת-התמדה כמוהו. ובגלל שאני יודע שהיא עדיין טיפה צעירה להרצאות על חשיבותו של התואר השני בתחום חיפוש העבודה, ובגלל שאני זוכר קצת מנסיוני המעומעם שהדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, אני מנסה בינתיים ללמד אותה כמה שיותר מכל ספר שאני קורא לה (גם אם הלקח הוא שהספר הזה גרוע),  ומכל צעצוע פלסטיק טיפשי (גם אם הלקח הוא שיש דרך יותר טובה לשחק אותו), ואפילו מכל שיחה שלנו בזמן שהיא יושבת בשירותים (גם אם זה רק פיפי). כי אם יש משהו שלמדתי בחיים זה לעשות בדיוק את זה – לעזאזל, אני יכול ללמוד משהו חדש אפילו מחלון ראווה של חנות בדרום תל-אביב, או מכתבה עמוסת יחסי-ציבור בקצה הדרומי של איזה צהובון.

אבל מה שאני לא מספר לה בינתיים, זה את הלקח שלמדתי אחרי כל חשבון הנפש הזה: שהרגע שכל זה נמדד באמת, הרגע שבו אתה מקבל את הציון הסופי והמוחלט, הוא לא הרגע שבו מעניקים את התעודות בטקס רב-רושם, וגם לא הרגע שבו יש לך תשובה טכנית לשאלה "מה למדת". המבחן הסופי והאחרון הוא כשהמסע כולו, מסלול האוניברסיטה של החיים עצמם, מסתיים. הרגע שבו אתה נקבר, לא מתחת לספרים וסיכומי השיעור, אלא נקבר באמת – אתה וכל הידע שלא משנה איך צברת. ושם, ברגע הזה, מה שחשוב הוא לא מה ידעת, אלא מה עשית עם זה. ומשם והלאה השאלה החשובה היא לא מה למדת, אלא מה אפשר יהיה ללמוד ממך.


יום חמישי, 13 במרץ 2014

הקוטן כן קובע


בעתיד, כך מבטיחים לנו שוב ושוב בסרטים, תהפוך האנושות להיות אוסף של יצורים קטנים וחסרי-משמעות, שנשלטים על-ידי מכונות גדולות ומפחידות.
בפועל, כך נראה, המכונות המתוחכמות דווקא הופכות ליותר ויותר קטנות, והאנושות אוספת לעצמה מיניאטוריות מסוגים שונים ורמות גימור לא אחידות, ושמה אותן על מדפים כדי להוכיח באופן סופי את שליטתה ביקום.
וכשאני אומר "האנושות", אני מתכוון בעיקר לאשתי.

כפי שחשפתי בשבוע שעבר, כשהתחתנתי איתה כרתתי ברית גם עם הבובות הקטנות שהיא מחבבת כל-כך. בהתחלה הן דווקא נראו לי חמודות ולא מאיימות, אבל עם השנים לפעמים נדמה לי שבלילה הן קמות לתחיה, מתחתנות זו עם זו, מנגנות בגיטרה הקטנה שלהן, עושות בובות-תינוקות קטנות, ומצלמות את הכל במצלמות זעירות שהגיעו מאיזה מפעל סיני גדול.

לא, אני אומר לעצמי. זאת סתם פראנויה.
המפלצות תמיד צריכות להיות גדולות כדי לאיים. ככה לימדו אותנו בסרטים. לבובות כל-כך קטנות לעולם לא תהיה יכולת לזוז או לחשוב. אז נכון שחוק מור מבטיח לנו שכוח המיחשוב ילך ויגבר בזמן שהרכיבים הקטנים שמכילים אותו ילכו ויקטנו, אבל מצד שני חוק פרקינסון מבטיח לנו שלא משנה מה גודל הזכרון האלקטרוני שלנו, תמיד נזדקק לעוד ועוד ממנו, כך שלפי חוק מרפי האנושות בכל-זאת מנצחת – כי יש משמעות לגודל: הרי תמיד יהיה חסר לנו ברגע המכריע בדיוק את המקום לקופסת הפלסטיק הנוספת בארון המטבח. זה קצת מבלבל, אני יודע, אבל ככה זה כשמצמצמים את האישונים הזקנים ומנסים לקרוא מאמרים ארוכים מדי על גבי מסך של טלפון נייד, וכל האותיות הקטנות שם מתערבבות.

ובכל זאת, יש משהו מפחיד בזה שככל שהבעיות של האנושות הופכות לגדולות יותר, כך הפתרונות הטכנולוגיים שמציעה אותה אנושות הופכים לזעירים יותר ומתאימים לכל כיס. יש היום גלולות קטנות שיכולות לחדור לגוף ולצלם אותו מבפנים לטובת אבחון רפואי מדכא, ויש גלולות קטנות אחרות שמבטיחות לנו שנשכח את הדכאון הזה ונהיה מאושרים, וכל אלבומי התמונות הכבדים של פעם נכנסים כולם לתוך כרטיס זכרון בגודל של ציפורן חודרנית, וישאר שם עוד מספיק מקום לכל סרטי המדע-הבדיוני ההם שהבטיחו עתיד גדול מאוד לכל החרדות האנושיות הקטנות.

אבל בבוקר, כשאני מעיר את הילדה שלי ורוצה רק שהיא תזכה לגדול יותר ממני, הבובות הקטנות והחמודות על המדף לוחשות לי את מה שרק מי שהאבק גדול ממנו יכול לדעת: כל הסרטים האלה נוצרים לא מתוך פחד, אלא מתוך תסכול, כשאנחנו מבינים שאמנם החיים שלנו קטנים, אבל הם לא נשלטים על-ידי מכונות מפלצתיות, אלא על-ידי איזו תחושה שתמיד יש מסביב משהו יותר גדול – איזה סטארט-אפ ששווה מיליארדים, תוכנית ריאליטי אדירה, סמארטפון חדש עם מסך ענק ברזולוציה מטורפת, או סתם קונספירציה אדירה של סוכנות ביון.
אז הכי קל לנו להטיל את האשמה על מחשבי-ענק שרוצים לבלוע את העולם, אבל המחשבים – כמו הבובות – עושים רק את מה שאנחנו מבקשים מהם לעשות. הבעיה היא, כמו תמיד, איתנו, עם האנשים.

ובסופו של דבר, אני אומר לעצמי, המזעור הטכנולוגי הזה אולי עובד לטובתנו. הוא מראה לנו שלמרות התחושה הקטנה שתמיד מאיימת, אנחנו רק הופכים לגדולים ומשוכללים יותר עם הזמן. כל אחד מאיתנו מחזיק היום בכיס מחשב-על שיכול להפוך אותנו לכוכבי רשת-חברתית במגע קל. ואפשר להסתפק בדירה קטנה וזולה יותר, כי כבר לא צריך כל-כך הרבה מקום לאחסן את כל הזכרונות הנעימים שלנו בתוך אלבומי תמונות גדולים וכבדים.
ויש לנו גם את החופש המוחלט להרגיש הכי קטנים וחסרי חשיבות, ולהתחיל את החיים מחדש כשכרטיס הזכרון הזעיר שמכיל את כל הזהות שלנו הולך לאיבוד, נמחק בטעות, או נחטף בלילה על-ידי איזו בובה קטנה, חמודה ומפלצתית.

יום חמישי, 6 במרץ 2014

לאסוף את הדברים


כשהכרתי את אשתי, גיליתי שהיא אוהבת לאסוף כל מיני מיניאטורות, בובות קטנטנות, וחפצים זעירים. מישהי שאוהבת אותי ובאותו זמן אוהבת דברים קטנים זה משהו שהיה יכול לפגוע אנושות בתחושת הגבריות שלי, אבל לא היה לי כסף להעלב ולקנות רכב גדול ומרשים, אז קיבלתי את המציאות כמו גבר אמיתי, וקניתי איזה דגם מוקטן של יגואר.
אחרי הכל, אני עצמי נולדתי במזל סרטן – או בשמו היותר מוכר: מזל אספן.

כשהייתי ילד אספתי בולים שהיום אי-אפשר לשלוח איתם דוא"ל, מטבעות שהיום אי-אפשר לקנות איתם כלום, ובזמן שכולם אספו כרטיסי אוטובוס, אני החלטתי שאני אוסף את המדבקות האלו שהאוטובוס מעוטר בהן - "שים לב לחפץ עזוב או חשוד" ו-"היציאה מהדלת האחורית בלבד". וזה היה אוסף ממש מיוחד, וגם חסכוני, כי אספתי אותו רק בזכרון.

כל הדברים הקטנים שאשתי אספה עם השנים, יושבים עכשיו על מדף וורוד בחדר של הילדה, ויש לזה גם פן חינוכי: שתלמד כמה היא גדולה בעצם, כי תמיד יש דברים יותר קטנים ממנה, וגם שתלמד להיזהר חלילה לא לבלוע אחד מהם ולהיחנק, כי זה מאוד מסוכן לאבד משהו יקר ערך כל-כך – כמו דגם מוקטן ומושלם של גיטרת פנדר.

בני-אדם יכולים לאסוף כל דבר אידיוטי וזניח שאי-פעם נוצר, ובעיקר הם אוספים סיבות ותירוצים לא לזרוק דברים – כי בטוח פעם זה יכול להיות נחמד על המדף או לשמש כתמונת אילוסטרציה לאיזה משהו שכותבים על הנושא. אבל השאלה המעניינת היא לא מה אוספים, וגם לא מדוע, אלא מתי זה מתחיל בכלל. הרי אדם לא קם יום אחד ואומר "החיים שלי יהיו הרבה יותר מאושרים אם בעוד 50 שנה אהיה הטיפוס הזה שכותבים עליו בעיתון שיש לו את אוסף הגפרורים-שמקבלים-חינם-בבתי-מלון הגדול ביותר בעולם".
יותר סביר שאדם מקבל משהו – או חמור מזה, קונה אותו – ואז עוד אחד דומה, וככה בלי להרגיש הבית שלו הופך להיות מקדש שקירותיו עמוסים בדברים כמו חרבות עתיקות וסכיני קומנדו, שעד היום קצת מפחידים אותי כשאני נזכר איך עמדתי שם עם הפיצה שהוא הזמין וביקשתי לאסוף את הטיפ המיוחל.

יותר סביר שהאוסף בוחר בנו, ולא אנחנו בו. בסופו של דבר אנחנו לא יודעים מה תהיה הנוסטלגיה בעתיד, אז אנחנו אוספים את מה שמשלים אותנו ואת מה שיכול להגדיר אותנו טוב יותר מ-"המוזר הזה שאוסף מדבקות בזכרון". ואנחנו ממשיכים, כי אף-פעם אין תשובה טובה לשאלה "מה מגדיר אותנו". כי הנסיון למצוא את ההגדרה הנכונה לאוסף שלנו, הוא נסיון למצוא איזה מכנה משותף מלאכותי למשהו שקרה לנו כמעט במקרה, וזה הרי ממש דגם מיניאטורי של כל הדבר החמקמק הזה שנקרא "להיות", וזה גם תהליך אינסופי כמו האספנות עצמה, שיכול להסתיים – וגם זה לא בטוח – רק כשנאלץ לנסח את מודעה באינטרנט שתמכור את האוסף הזה במיליונים לאיזה אספן אחר.

ואני, עם כל סיפורי הילדות שאני צובר, וכל הספרים שאני אוסף על המדף שליד המיטה, שמח שבסופו של דבר בחרתי את הבחירה הנכונה. כי בסוף היום, כשאני מנקה את האבק מכל המיניאטורות שמוצגות לראווה בחדר של הילדה, אני מבין שאוסף זה משהו שמתפתח ומתנפח כמו מחלות ואובססיות אחרות שמצטברות עם הגיל, ועלול בסוף, אם לא נזהרים, להשתלט על החיים שלך.
אז אם אי-אפשר לבחור את המזל שבו אתה נולד, כנראה שהחוכמה היא לבחור לעצמך את האוסף הנכון, או לפחות לבחור אותו דרך זה שבוחרים את בת-הזוג הנכונה.